פרק 59: אבלות בפרהסיא

הבית היה על גלגלים כשהיא רצתה לצאת בבוקר לבית ההורים, לשבעה.

הילדים בחופש, בגלל ערב החג. בלגן היה בכל מקום, רצפה דביקה במטבח. כביסה מלוכלכת זרוקה בחדרים, מתערבבת בבגדים נקיים שהתגלגלו לרצפה בדרך כלשהי.

ארי יילל למרות שהיא בדיוק סיימה להאכיל אותו, אילה פרצה בצווחות ברגע שקלטה שדיני עומדת לצאת. שושי צפתה בה, כשהאצבע נתונה בפיה. יונתן ישב על ערימה של חולצות נקיות שהיה צריך לתלות מיד אחרי שהוציאו אותן מהמייבש.

"יונתן, כמה פעמים אמרתי לך שלא יושבים על בגדים?" זעף יחיאל. "עכשיו הכל מקומט! ריקי, קחי את החולצות מכאן, תתלי אותן בארון."

"אני מחזיקה את ארי." היא קראה בתשובה.

"תני אותו לאלישבע לכמה דקות."

הוא פנה לדיני. "בואי, נצא עכשיו."

"ארי בוכה."

"אחרי שאת תלכי יהיה אפשר יותר להצליח להרגיע אותו."

תחושת לחץ גאתה בה כשירדה אחריו במדרגות. איך הם יצליחו לצאת לשבת ולחג?

"יכול להיות שחלק מהבגדים של שבת עוד לא מכובסים." כשיחיאל התניע את הרכב היא תפסה פתאום. "כיבסתי רק חלק במוצאי שבת. ונראה לי שביום ראשון בכלל לא."

היא הייתה עסוקה בבוקר ההוא בהתארגנות לראיון, לחוצה כולה ממה שהיה נראה לה אז הדבר הכי משמעותי שיכול להשתנות בחיים שלה בטווח הקרוב.

יחיאל הביט במראה כשיצא מהחנייה. "העמדתי כמה מכונות בימים האחרונים."

"אני יודעת. אבל אולי יש בגדים שנשארו בתחתית המגירות. צריך לבדוק שכל מה שצריכים לשבת ולחג מכובס, שלא נתקע ברגע האחרון כשנכניס דברים למזוודה."

"אל תדאגי."

"איך נצליח להתארגן עם הכל?"

גם אם לא היו יושבים שבעה, היום הזה היה דורש הרבה.

"אני אבוא להורים שלך למנחה גדולה, ומיד אחר כך נחזור. יהיו לנו עוד כמה שעות עד ליציאה, ונתארגן גם לפני שתגיעי."

הוא הוריד את דיני ליד הבית של ההורים, ונסע מיד חזרה. ארי עוד בכה בזרועותיה של ריקי כשהוא נכנס הביתה. אילה ויונתן רבו בצרחות, החולצות הנקיות כבר לא נראו על הספה, אבל על הרצפה התגלגלו חולצות אחרות, גרביים, ושני סרפנים של אילה, יחד עם חלקים של דופלו וקרעי נייר. את הסרפנים הוא כיבס באמצע השבוע.

"ריקי, שימי במקום את הכביסות הנקיות. תאספי אותן מהר מהרצפה." יחיאל לקח ממנה את ארי המייבב, והרים את קולו. "אלישבע, מה את עושה עכשיו? בואי מיד לסדר כאן בסלון."

בבלגן הזה הוא גם לא יכול להתמקד במה שצריך בעצם לעשות עכשיו.

"מהבוקר אני רק עוזרת." קולה של אלישבע הגיע מחדר הילדים.

ריקי הרימה את הסרפנים מהרצפה.

הטלפון שלו צלצל. ישראל.

"יחיאל." הוא דיבר בקול נמוך. "שאלת במקרה רב על שבועות ושבת?"

"מה?"

"על השבע ברכות. אם מותר לנו להשתתף."

"רגל מבטל שבעה." ענה יחיאל כמובן מאליו, ואז תפס. "אתה שואל בגלל הדינים של ה'שלושים'." אויש. אויש. אויש. איך הוא לא אחז ראש עד עכשיו. "האמת שלא חשבתי על זה, אבל כנראה שכן מותר. לא? הרי אסור להתאבל בפרהסיא בשבת ובחג."

"זה נקרא פרהסיא? לא תמיד מזמינים אחים לשבת שבע ברכות. אולי אם ההורים לא יבואו זו פרהסיא, אבל לא נראה לי שמותר שכל האחים יבואו. נורמלי בשבתות שבע ברכות שרק חלק מהמשפחה מגיעה."

מילותיו התערבבו ברעש הצווחות של אילה. היא שכבה על הרצפה, בועטת לצדדים, צורחת. רואים עליה שדיני חסרה לה כבר כמעט שבוע.

יחיאל נכנס לחדר, סוגר אחריו את הדלת. מנענע את ארי בידו האחת.

"אפשר לבקש ממך להתקשר עכשיו לרב?" ביקש ממנו ישראל.

"אני מתאר לעצמי שיהיו דעות שונות בין רבנים." הוא גם לא יכול בתוך המהומה הזו לנהל שיחות מיושבות בטלפון. "אולי תחליטו את מי לשאול ותתקשר אתה לברר?"

"בסדר." גיסו השתהה רגע לפני שענה.

יחיאל חזר לסלון. אילה עוד צווחה, ועל הרצפה הוא גילה גם 'לורדים' פתוחים, מתגלגלים בלי פקק. "אלישבע!" הוא הרים את קולו. "בואי לפה מיד. אמרתי לך לסדר! אילה, אני לא מרשה לבכות פה. לכי לחדר ילדים או שתהיי בשקט."

הוא פינה ביד אחת גבעה של חפצים מיותרים מהלול, והניח בו את ארי. שפרץ שוב בבכי.

גם ארי מרגיש שדיני לא נמצאת כבר הרבה זמן, יחסית.

מה תהיה הפסיקה ההלכתית? אם הם נשארים בבית, הם צריכים להתחיל לבשל ברגע זה.

חמיו וחמותו גם כן ישארו בבית לבד?

ישראל צודק. אם ההורים לא באים, יש לזה יותר משמעות של אבלות בפרהסיא. יתכן מאד שהדין שלהם הוא לא כמו הדין של האחים.

אם חמיו וחמותו כן יבואו, כנראה שבמצב הנפיץ הזה, הנוכחות של דיני תהיה חשובה במיוחד בשביל חמותו.

יחיאל הלך למרפסת השרות, לקחת מטאטא. קודם כל הוא יחכה לשמוע מישראל. אחר כך יתקשר בעצמו לרב, לשאול גם בענין של כיבוד הורים שנדרש מהם בסיטואציה הזו.

"כאילו שיש צד שזו לא אבלות בפרהסיא." ישי היה ממורמר כולו. "ישראל, אתם לא עושים טובה גדולה שאתם באים, אבל דברנו כל הזמן שכן. תחשוב מה זה יעשה לרחלי."

"אל תקח את זה בכזו צורה." ישראל נראה מופתע. "אתה יודע שאנחנו רוצים לבוא, ושהדיון כאן הוא רק בגלל השאלה ההלכתית."

"השאלה מה נקודת המוצא שלך לשאלה ההלכתית. זה שאתה בכלל מעלה צד שאין פה אבלות בפרהסיא. זה כבר אתה אומר, לא הרב."

"אתה לא חושב שיש פה שאלה?" שאל נחום.

"לא הספיק אתמול?" המרמור פרץ ממילותיו של ישי. "אתה יודע מה זה לעזוב ככה את הבת שלך, כלה, יום אחרי החתונה? לבד בשבע ברכות עם משפחה שהיא בקושי מכירה?"

 "אמרתי לכולם להגיד לך רק אחרי השבע ברכות." אמר אבא.

"כן, אני יודע. ובאמת תודה רבה על זה. וגם על המאמץ שלכם בשביל החתונה. גם לך, דיני, על כל מה שעשית בשביל שהחתונה לא תהרס. אני לא יודע מה היה קורה אם גם את היית מחליטה החלטות אחרות כמו חזקי. בשביל רחלי זה משהו שילך איתה לכל החיים."

אדם לא מוכר לדיני עמד בדלת, כנראה אחד המתפללים בבית הכנסת של אבא.

הבוקר התחיל, ואיתו המנחמים שנכנסים אל הבית.

דיני קמה כדי לעבור לחדר האחר.

ישי הלך אחריה.

"את יודעת שיש הלכה שלא יושבים שבעה על מי שחילל שבת בפרהסיא?"

המילים חבטו בה כאילו היו מכה.

עיניה פגשו את הכאב שבעיניו.

"לא נוהגים ככה, אני חושבת." היא אמרה.

"מי אמר שלא? לא אמרתי את זה בסלון, כי לאבא יהיה קשה לשמוע. אבל עכשיו פתאום דיון על לא להשתתף בשבע ברכות בחג? בשבת? על מה אנחנו מדברים פה בכלל?"