"מה שלום שיר?" אבא של דיני שאל את יחיאל, כשהוא הגיע בצהרי יום רביעי עם האוכל שדיני שלחה.
"די בסדר."
"עד מתי היא אצלכם?"
"אני מחכה לשמוע מהעובדת הסוציאלית."
"מה לשמוע ממנה?"
"על משפחת אומנה." הוא ענה באי נעימות הולכת וגוברת.
ההורים של דיני לא מעודכנים? לא הוא זה שאמור ליידע אותם במצב.
הבוקר שוב דיבר עם עירית, העו"סית לא ממש התייחסה לכך שלפי הסיכום שיר הייתה אמורה לעזוב את הבית שלהם כבר ביום ראשון. אמרה רק שהיא עדיין מחפשת בשבילה משפחת אומנה, ושהיא תודיע להם בהקדם, ושוב חזרה על האמירה שאין טעם לטלטל את שיר ממשפחת קלט אחת למשפחת קלט אחרת.
על מתקן הייבוש היו עדיין הצלחות של שבת, השיש ריק, ובכיור חיכה הסיר של הצ'ולנט, מלא במים. דיני צדקה כשהבינה שההורים צריכים עזרה, היא אמרה שנשמע לה שחוץ מנסיעות לקבר של טובה, אמא שלה לא מצליחה לעשות כמעט כלום.
"באמת אין מי שייקח את שיר?" שאל חמיו.
"אני לא לגמרי יודע מה קורה עם כל אחד."
אמא של דיני הנדה בראשה, ברק בעיניה. "כל הילדים אומרים שהם לא יכולים."
"אנחנו נעזור כספית למי שייקח אותה." אמר חמיו. "אמרתי לדיני."
"כן. דיני ספרה לי." המבוכה הייתה זרה ליחיאל בבית הוריה של אשתו. "אני באמת מעריך את זה."
"אין מה להעריך."
יחיאל הוציא את שניצלים מתוך השקית האטומה. אחר כך את קופסת הפלסטיק של הפירה, ואת הקישואים המאודים.
"אז מה אתה אומר?" שאל חמיו.
"הייתי שמח לקחת אותה. אני לא חושב שזה אפשרי למשפחה שלנו עכשיו."
"למה?" תבעה אמא של דיני, החמות שבחמש עשרה שנות נישואיו לא אמרה לו מילה אחת של ביקורת.
"אני חושש שיהיה לדיני קשה מדי. היא גם מתחילה בשבוע הבא לעבוד במשרד פרסום."
"כדאי לבדוק האם אפשר שדיני תעבוד קצת פחות, ושאנחנו נשלים את מה שחסר." אמר חמיו.
"דיני צריכה את העבודה הזו לא רק בשביל כסף. לא עושה לה טוב לעבוד רק מהבית, היא כבר הרבה זמן מחפשת עבודה בחוץ." הוריה של אשתו אמורים לדעת זאת בעצמם.
"אבל דיני כן רוצה לקחת את שיר." אמרה חמותו.
יחיאל חייך בהתנצלות, מרגיש מטופש.
"מה הסיבה האמיתית שאתה לא רוצה?" שנראה שחמיו אכן מבקש להבין.
"אני באמת חושש שיהיה לנו קשה מדי. השאלה היא לא רק על עכשיו, אלא על הטווח הארוך. הרי אם ניקח אותה לא נוכל להתחרט בעוד כמה שנים, אם יהיו בעיות גדולות."
"בכל מקרה אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד כמה שנים." אמרה אמא של דיני.
"טוב, זו זכותך." ארשת פניו של חמיו הייתה חתומה, אבל נראה היה שהוא מתכוון למילים שהוא אומר. "אנחנו כמובן רוצים שתיקחו אותה, אבל ברור שזו החלטה שלך, ושאתה צריך לעשות מה שנכון לכם."
"פתאום כל אחד צריך לעשות מה שנכון לו." מילותיה של חמותו הבזיקו כמו רקטה פתאומית.
"די כבר." חתך חמיו.
רק רעש המנוע של המקרר הישן נשמע.
יחיאל לא העז להביט במי מהם.
חמותו קמה אל השיש, שופכת את המים מהסיר המלוכלך.
"שיר נמצאת בבית כל הזמן?" היא שאלה את יחיאל.
"לפעמים היא הולכת עם הילדים לגינה, או לקאופמן, השכנים."
"היא לא מדברת בכלל?"
"כלום לא. אתמול דיני ניסתה לגרום לה להגיד איזו מילה. וזה לא הלך טוב."
"מה היה?" חמותו נדרכה.
"שיר הפסיקה לשחק והתרחקה ממנה. גם היום שיר עדיין ככה. היא משחקת עם הילדים רק כשדיני לא איתם, והיא גם כמעט לא מחייכת."
"מה דיני עשתה???"
"כלום. היא רק שכנעה את שיר לנסות להגיד 'כן'. לא יותר. אי אפשר להבין למה שיר לקחה את זה כל כך קשה. מסובך איתה."
אם לא הציפיה של חמותו שהוא יסכים לגדל את שיר, לא היה מפרט ומדאיג אותה. אבל היא צריכה לדעת. כל בר דעת יכול להבין שגם אם שיר רק בת שש, העבר המורכב שלה לבטח ישליך גם על העתיד.
"החיים מסובכים." ענתה חמותו. "אי אפשר לברוח מכך."
"אף אחד לא אמר שהוא רוצה לברוח." השמיע חמיו. "יחיאל, למעשה שיר תישאר אצלכם עד שימצאו לה משפחת אומנה?"
"היא צריכה לגדול אצל אחד מהילדים שלנו." חמותו ענתה לפני שיחיאל הספיק לענות.
"אי אפשר להכריח אנשים להכניס ילד לבית." אמר חמיו.
"אפשר רק להכריח אנשים לא – " הסיר שכמעט נטרק לקרקעית הכיור ריסק את המשך המשפט. אמא של דיני פתחה שוב את הברז. מים שצפו על הסיר.
"העובדת הסוציאלית אמרה שהיא מחפשת לה משפחה. היא אמרה שיש במאגר משפחות חרדיות טובות." אמר אבא של דיני.
"שיר לא צריכה 'משפחה חרדית'. היא צריכה את המשפחה שלה." אמרה חמותו.
"מתי השווער דיבר עם העובדת הסוציאלית?" הופתע יחיאל.
"בבוקר."
"למה?"
"כי זו הנכדה שלנו." חמותו הרפתה מהסיר. "אני יודעת שאתה לא חייב לקחת אותה, יחיאל. ותודה על כך שלפחות בינתיים אצלכם. רק תדע שאנחנו מוכנים ורוצים לעשות כל דבר בשביל שיהיה לכם יותר קל. אני יכולה לבוא אחרי צהרים, לעזור לדיני עם הילדים ולעזור בבית במה שצריך."
"בסדר. תודה רבה."
שוב תקפה אותו תחושת טיפשות.
מה עוד הוא יכול לומר?
"חזקי אומר שזה בסדר גם אם שיר תגדל במשפחה זרה." אמרה חמותו.
"מה?" הוא כנראה לא שמע נכון.
"חזקי אומר שילדים גדלים טוב גם במשפחות אומנה, וששיר יכולה לקבל במשפחה כזו כל מה שהיא צריכה." קולה של אמא של דיני היה מלא מרירות. "חזקי הכיר את שיר מאז שנולדה, הוא דיבר עם טובה כל הזמן, וביקר אותה, והוא טוען שעזר לה הרבה, וזה מה שיש לו עכשיו לומר."
אבא של דיני הביט ביחיאל. "אתה יכול להבין את זה?"
"את מה?"
"שחזקי עוזב את הבת של טובה. בדיוק עכשיו."
"הוא לא ממש עוזב אותה." אמר יחיאל בזהירות. "הוא מגיע גם עכשיו לבקר אותה, כשהיא אצלנו. הוא מגיע פעמיים בשבוע. חשוב לשיר שהוא מגיע. איתו היא מדברת."
"רק עם חזקי היא מדברת?"
"כן, וגם בגן. כנראה עם מי שהיא הכירה לפני כן."
חמותו ניגבה את ידיה ונשענה בגבה על השיש. "גם אנחנו היינו אמורים להכיר אותה לפני כן."
"אסור לאדם לסמוך על עצמו יותר מדי." אמר חמיו.
יחיאל מצמץ. המילים מכוונות לחזקי?
אבא של אשתו נראה מרוסק מפגיעה, גם אמא שלה.
"חזקי אמר שטובה תכננה ליצור איתכם קשר." יחיאל חיפש את המילים. אולי הוא צריך פשוט לשתוק.
"אתה מאמין לו?" שאל חמיו.
הפשטות שבשאלה זעזעה את יחיאל. "כמובן."
"שבע שנים טובה רצתה ליצור קשר?" שאלה אמא של דיני. "לא הגיוני. אם היא הייתה רוצה, היא הייתה כבר עושה את זה."
"כנראה שזה היה תהליך." הוא ענה.
"תהליך של מה?"
אני דווקא במחשבה שאצל משפחה חמה ואוהבת וחזקה שמעצמם רוצים לקחת ילדה לאומנה כי מרגישים שיש להם את כל הכוחות והאפשרויות לכך, יתכן שיהיה לשיר טוב לא פחות אפילו שזה לא משפחה. המשפחה יכולה כמובן להמשיך בקשר חם, אבל לגדול אצל משפחת אומנה לא ביולוגית זה בהכרח יהיה גרוע לשיר?
חושבת שיש כאן שני נושאים. 1. שיר עצמה וטובתה.