עלינו אף אחד לא רואה כלום.

האזעקות תפסו גם אותנו, כמו כל עם ישראל, באמצע הלילה.

לא יודעת איך זה הולך במשפחות אחרות, מזמן הפסקתי להשוות.

מעירים אחד את השני, חלק מביאים איתם שמיכות. מתיישבים בממד על הרצפה.

התפקיד שלי הוא להעיר את אבא ואמא. וזה קשה.

אני חושבת שאני צריכה להתעלם קצת מהלכות כיבוד הורים, כי אבא ואמא ממש לא זזים.

אני צועקת, אני מנענעת אותם. אני מושיבה אותם כמעט בכח.

בסוף כולם בממד. מצטופפים בחדרון הקטן.

מאיפשהו אח קטן שולף אלבומים. הממד משמש לנו כמו חצי מחסן.

ובמחזה סוריאליסטי לגמרי, יושבת משפחה שלמה, ברקע האזעקות, ומסתכלת באלבומים ישנים.

אח קטן יושב לידי, אני רואה איך המצח שלו מתכווץ ככל שאנחנו ממשיכים לדפדף.

כי האלבומים מלאים תמונות יפות ושמחות. חיבוקים ונשיקות. והמון המון כיף.

והוא מכיר רק מציאות אחרת. של אוויר רעיל בבית. הורים חצי קיימים, ומשפחה שבורה לרסיסים.

בסוף הוא אוזר אומץ, רק יום למחרת. כשאנחנו מארגנים את עצמינו בבוקר לסמינר ולחיידר

הוא מחפש עיתוי טוב, אני קוראת אותו כמו ספר פתוח

וכשהוא מתכופף לחפש חלב במקרר, ואני רוכנת אל ערימות הכביסה

הוא שואל אותי בשקט, למרות שאבא ישן כבר כמה שנים,

תגידי ללי, הטון שלו אגבי, ממתי אבא ואמא ככה?

ככה זה מילה קטנה. המצב בבית מצריך המון מילים שאין לנו.

אני שותקת. ולא כי אני לא יודעת.

ממלמלת איזה משהו, על הידרדרות איטית ועל חיים יפים שהיו לנו פעם ביחד, האלבומים יוכיחו.

כי התשובה כואבת מדי. והיא תרסק אותו, לדעתי.

הם ככה מהלידה שלך.

כלומר, אמא ככה מהלידה שלך. עד היום, שתים עשרה שנים אחרי – היא לא התאוששה.

ולא כי היה סיפור מיוחד או טראומה כואבת.

כי הנפש שלה מאז ומעולם היתה רגישה ועדינה ושברירית.

ואחרי תשע לידות, היא בערך קרסה סופית.

ואבא היה הראשון ליפול אחריה. בבור האינסופי של הנפשות המתמודדות.

…

עלינו אף אחד לא רואה כלום.

גדלנו עם הורים מושלמים. באמת.

הבית שלנו קטן ונעול. אחת עשרה נפשות מסתתרות בו מאימת העולם השפוי שבחוץ.

לפעמים יש בו צחוק ושמחה. החיים יפים אחרי הכל.

ולפעמים אנחנו טובעים בבוץ שחור וסמיך. נאבקים על כל נשימה.

…

השיעור הכי גדול שלימד אותי הבית שלנו

הוא לשמור רגעים למחר.

אם יש יום יפה, ועכשיו אבא ואמא שמחים ונעימים.

אם יש אפילו לחמניות טריות בבית, אם אמא מספרת בדיחה (לא מצחיקה 🙂)

אני מצלמת את הרגע הזה בלב שלי. שומרת אותו ליום אחר, שחור.

וכשמגיע יום כזה, והוא לא נדיר כל כך.

אני מוציאה את הרגע היפה הזה, מעיינת בו היטב מכל הכיוונים.

מקשיבה לקולות שהיו בו, מריחה את הטעמים.

מקבלת קצת אנרגיות.

וממשיכה,

להיות.