הנייד שלה מצלצל, היא עונה. מקווה שהוא יגיד לה 'סליחה לא הייתי בסדר', 'סליחה שיצאתי ככה מהבית'.
היא עונה, כמהה לשמוע מילה אחת מתנצלת, מודה – לא הייתי בסדר…
"לקחת אוכל?" הוא שואל, "את מסיימת היום מאוחר". הוא זוכר.
"לא" היא עונה קצר. מאוכזב.
"יש עליך כסף, נכון? אז תלכי תקני לך משהו, אני לא רוצה שתישארי רעבה כל היום הזה"
"בסדר".
"יש לך מתי לעשות את זה?" הוא מוודא שהיא מקבלת את ההתנצלות שלו.
"כן".
"יום טוב שיהיה לך, כשתבואי הביתה אם תרצי ללכת לקניות או סתם לצאת לאיזה מקום, אני אשמח" הוא מתנצל בדרך מקורית נוספת.
"אני אגיע הביתה ונראה". היא עונה קצת קשוח, לא מקבלת את ההתנצלות שלו.
"להתראות", היא אומרת גם ומנתקת.
יופי, אז הוא יודע מצוין שהוא לא היה בסדר, שלא יתחנף, שיתנצל באמת! פתאום הוא דואג לה, להתווכח איתה על הבוקר, ולהוציא אותה בהרגשה לא נעימה מהבית הוא ידע יפה מאוד איך לעשות.
היא כועסת באמת.
גם להתקשר ולהגיד תיקחי אוכל, ולבקש יציאה בערב הוא ידע לעשות כמו גבר דואג ואכפתי,
להתנצל – נהיה לו קשה מידי. עשן יוצא לה מהאף, שכחה שהיא פגועה, עכשיו היא רק כועסת.
אותי לא קונים בלהתחנף, היא כבר מכירה אותו, מנסה להיות חזקה, לא להיכנע להתחמקות שלו מסליחה.
היא גם מכירה את עצמה – היא תגיע הביתה, לא יהיה לה כוח להישאר עצבנית, תעביר את זה איכשהו, הוא ישאל ויתעניין בשלומה, או שיזכור שהציע לצאת או שלא, וגם אם יצאו זה סתם בשביל היציאה, היא לא תוכל באמת להסביר לו או לדבר איתו כמה היא נפגעה ממנו הבוקר.
סליחה והתנצלות זה לא משהו שהוא יגיד או יעשה באופן שהיא רוצה שיעשה. אף פעם זה לא קורה.
אולי בעוד יומיים שלושה שימאס לה מה"ברוגז" והיא תחזור למצב רוח הרגיל שלה, אולי אז הוא יגיד לה אני מתנצל על מה שהיה שאמרתי לך… לא הבנתי אותך…
זה נדיר, אבל לפעמים לפעמים, במצב רוח טוב ממש, בורחת לו התנצלות חפוזה מתחת לאף, לא שהוא מוכן לשמוע ממנה מה היא הרגישה ולפתח שיחה בעניין, רק משהו מהיר כזה בשביל 'לצאת לידי חובה'.
זה לא נעים, היא פגועה כבר שנים. אפילו שהרבה מהפגיעות זה על דברים קטנים ממש.
לפעמים היא מרגישה ילדותית שהיא מחכה להתנצלות אמתית עם חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.
זה לא עובר לה ככה, היא לא מצליחה להרגיש כאילו כלום לא היה, היא פגועה וזה משפיע גם על כל כך הרבה דברים, היא נחסמת, מתקשה להתנהג כרגיל בכל המובנים…
****
אז אחרי שדברנו איך מפייסים בעל בפוסט הקודם בואי נבין מה קורה בזירה הנשית.
כאשר אישה נפגעת היא צריכה לדבר על מה שהיה, זה צורך אצלה, היא צריכה הכרה בתחושות שלה. מקום לומר אותם בלי שהצד השני ייבהל, יברח ויסתגר בתוך עצמו. כשאישה נפגעת היא מבקשת, תראו שנפגעתי ותתייחסו! אל תתנו לי להתבוסס בדמעות שלי לבד, תהיו שם לידי. תתנצלו בפה מלא, תנו לי לשתף כמה זה היה כואב: "אתה מבין מה זה עושה לי כשאתה…"
מה קורה בצד השני (קרי אצל הבעל )כאשר הוא מבין שפגע ויודע שהוא לא היה בסדר?
- הוא מתנהג כמו שמתנהג גבר שנפגע בעצמו – מתרחק! נותן לך זמן להתאושש בדיוק כמו שהוא היה רוצה שאשתו תנהג איתו כאשר הוא פגוע…
- הוא מפחד לקבל דחיה לפיוס שלו (מה שקורה הרבה פעמים שאישה אומרת "אל תבקש ממני עכשיו סליחה" – כאשר בעצם היא ממש רוצה שהוא ימשיך ויבקש עוד הרבה פעמים כמו שכתבתי בפוסט הזה ולכן הוא לא מתנצל.
- כאשר אישה מבקשת לשתף הוא נמנע מלשמוע ונמנע משיחה – כי הוא לא רוצה להרגיש אשם. אשמה זה רגש מאוד לא נעים. הרבה מאיתנו מעדיפים להימנע מתחושת אשמה, לכן אנחנו מתרצים את עצמנו, מסבירים, מאשימים משהו אחר, מורידים מהאחריות שלנו למעשה.
אז איך בעל מפייס?
אחרי שבעל פגע באשתו מאיזו סיבה שהיא, חוסר הבנה, מצב רוח קרבי, משפט לא במקום שלא חשב שישפיע כך וכו'. הוא יודע טוב מאוד שהיא נפגעה, הוא מרגיש את זה וזה לא נעים לו, והוא היה שמח מאוד אם הוא היה יכול למנוע את הצער הזה ממנה. אבל בגלל שה' טבע בו את הטבע שצריך כבוד ("אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך!") יש לו קושי לבוא להגיד: "טעיתי, לא הייתי בסדר – סליחה!".
ולא רק זה. ניסיון העבר הוכיח לו שכאשר הוא בא לפייס, עד שהוא אזר כוח והעמיד את עצמו במצב הלא נעים הזה – הרבה פעמים במקום שיקבלו את ההתנצלות שלו והוא יסמן "וי" על המשימה הכל כך לא פשוטה הזו, הוא גם מקבל ביקורת, כעס ודחיה, "זה לא עוזר שאתה מתנצל אם אחר כך אתה פוגע שוב… אתה בכלל לא מבין מה עשית לי" ועוד משפטים שיוצאים לנו כאשר אנחנו פגועות ורגישות מדי.
מה שגורם לו לחפש דרכים עוקפות לפייס, כי להישאר במצב הנתון זה לא נעים לו… הוא פשוט מחפש דרכים לשמח אותך ולהראות לך שאכפת לו ממך, זה יוצא ונראה כמו "התחנפות". הוא פתאום יכול להציע לך שהוא יתלה מדף שאת מבקשת כבר חצי שנה שיתלה וזה לא קורה, או שהוא ממש מתעניין לפרטי פרטים באיזה פרויקט שאת עובדת עליו, וישאל גם איך הוא יכול לעזור לך.
זה יכול להיות גם שהוא פשוט יגיד לכל הילדים להתגייס מהר לסדר את הבית ולעזור לאמא, כי זה לא יתכן שאמא עובדת כל כך קשה ולאף אחד לא אכפת. הוא יבוא וישאל "להכין לך משהו לשתות"?
אצל זוגות שכבר נמצאים בשלב מתקדם יותר בזוגיות, שמכירים את הדפוס והאישה יותר רכה בעניין של הפיוס, הבעל פשוט ישאל "איך אני יכול לשמח אותך עכשיו?"
שימי לב אין כאן עדיין בקשת סליחה – אני קוראת לזה "הכשרת הקרקע". הבעל מנסה לרכך את האישה שתהיה מוכנה לקבל את הסליחה שלו שאולי תבוא בהמשך, הוא לא מוכן ל"הסתכן" בדחיה. הרבה פעמים כאשר אישה רואה את הכרכורים סביבה וניסיונות ההתחנפות, במקום לזהות בזה סליחה ולהבין שככה הוא מתחיל את ההתנצלות, היא כועסת עוד יותר "מה עכשיו אתה מציע לי לשבת איתך על קפה, אחרי ששבוע אני מתחננת אליך לתשומת לב", או "אני לא צריכה שתעשה לי כל מיני דברים, אני צריכה שתבין אותי ותתנהג אלי כמו שמתנהגים לאישה" ( אחת הבקשות הלא הגיוניות שמבקשים מגבר… מהי התנהגות תקינה לאישה?! כל אישה צריכה משהו אחר, כל יום בחודש המצב רוח שלה שונה, מה שהיא אהבה ורצתה אתמול לא בהכרח יהיה דומה ומתאים למה שהיא זקוקה לו עכשיו. אישה זה אחד מסודות היקום הגדולים ביותר…)
כאשר אישה לא מקבלת את צורת הפיוס בצורה הזו, הבעל מרגיש שמבחינתו הוא מלא את חובתו והוא משוחרר מלפייס. "אני את שלי עשיתי ואם את רוצה להמשיך להיות ברוגז זו החלטה שלך ומעכשיו אני מחכה לך!"
וזה השלב שהכי מעצבן אישה והכי פוגע בה. במקום שתתאמץ עוד, ותחפש דרכים מתאימות יותר ותבקש סליחה כמו בן אדם, אתה הולך??
אבל האמת היא שאחרי שהבעל הכשיר את הקרקע והאישה הסכימה לקבל את הפיוס שלו, בצורה הזו הוא מסוגל בהמשך גם לבוא ולבקש סליחה.
נעשה את זה שלב אחרי שלב:
- כאשר בעל מפייס בצורות המיוחדות לו, כדאי לקבל את צורת הפיוס הזו כמו שהיא.
- להיזהר לא לדחות רצון לנתינה של הבעל, זה פוגע, מעליב ולא מכבד.
- אחרי שהאישה נרגעת לבקש לדבר על מה שהיה, אפילו לומר: "אני רוצה לסלוח ולהתחבר מחדש אבל אני צריכה שתפייס אותי ותתנצל…"
- ליצור שיחה בזמן רגוע בשביל לדבר על מה שהיה, אבל לדאוג לשדר לאורך כל השיחה שאנחנו לא מאשימות. לדבר על הצורך שלי לקשר קרוב ואהבה, ולהדגיש שהקשר איתו חשוב לנו מאד.
- כאשר מתיישבים לשיחה מפייסת לא להאשים שוב ושוב, לא לחזור על כמה זה פגע בי ושזה לא בסדר וכו', הוא הבין בפעם הראשונה 😊
- לא לבקש התחייבויות לעד, כמו שאני לא יכולה להתחייב שלעולם לא אפגע בבעלי במה שמפריע לו, כך אני לא מבקשת את זה ממנו. במציאות, בחיים של קרבה וקשר יתכנו פגיעות ברמה כזו או אחרת מעצם היותנו בקשר עם בני אדם ולא עם מלאכים.
נכון, זה קשה רגשית לעצור את הרגשות והלב, לחייך ו"לקבל" את הפיוס הגברי, אבל זה מייצר שיח בריא סביב פיוס, זה מייצר קומה ועומק בקשר, כי בשיחות פיוס נוכל להעלות את מה שכואב לנו לא מתוך סערת רגשות וכאב עמוק, אלא דווקא ממקום חושב. אחרי ששנינו עיבדנו את מה שקרה, אנחנו מוכנים לשמוע את הצד השני ולהשמיע בצורה מכבדת את מה שיש לנו לומר.
ואחרי פיוס כזה – אפשר למחוק את כל הבדיחות על נשים שזוכרות פגיעות לעד…
זה לא נכון! אם אישה קבלה פיוס נכון, היא לא תזכור את הפגיעה כמשהו כואב ושורף אלא כהתקדמות בקשר, וכאירוע מחבר ומקשר בינה לבין בעלה.
שאלת השאלות שעולה לנו אחרי קריאת הדברים –
"איך עוד פעם אני זו שצריכה להביא אותו לפייס אותי? למה כל דבר אני צריכה ללמד אותו?"
כי רק את יודעת מה יעשה לך טוב ואיך תרגישי עם זה טוב, כאן הבאתי לך את הכלים איך להגיש את זה לבעלך, אבל מה יהיה התוכן, ואיך זה יתאים לצרכים הרגשיים שלך רק את יודעת ורק את יכולה ללמד את בעלך. דברנו כבר על כך שאישה היא סודו של עולם – נכון?!
מריבות טובות והתפייסות מקרבת.
ציורים: רחל קארו – לאתר הציורים של רחל
עלו לך שאלות? מחפשת לדעת עוד?
בתאל טשיטיד – מדריכה זוגית מוסמכת לכלות ונשים – [email protected]
ניתן להאזין לתכנים מעולים בקו התוכן "על כולנה"- 0733834729
להזמנת סדנאות, הרצאות ופגישות אישיות: 0533106799
וואוו זה מדוייק כל כך את מתארת את המצבים בצורה כל כך נכונה ואמיתית וגם מה שמעניין,לקרוא מהצד על מה שקורה זה מרגיע ומעלה חיוך אפילו על דברים מעצבנים והתובנות אחכ מדוייקות ברורות וגורמות לי ממש להתחבר ולרצות ליישם וואוו תודה!!!
אהבתי מאוד!!
כ"כ צחקתי מהתיאור הפותח…
פשוט מדויק!!
אל תבהלו להתווכח ליד הילדים. [בלי פגיעות והשפלות כמובן].
בעלי לא שמע מעודו את הוריו מתווכחים , ועד היום הוא בחרדה עצומה כאשר יש בינינו אי הסכמה. [לא צעקות ולא פגיעות] הוא בטוח שסוף העולם היגיע ומחר הולכים לבית דין.
אז בואו נהיה מאוזנים…
ברור שחשוב מאוד לבטחון הילדים לראות אבא ואמא מכבדים ואוהבים.
אבל פרופורציות!
בת אל המדהימה אשמח לעצתך
מה תאמרי על בעל שבכל תקרית רוצה שהאשה תפייס אפילו שזו אשמתו
וגם אחרי הפיוס הוא יגיד שזה אשמתו
אבל הכבוד הגברי שלו לא מאפשר לו לעשות פעולות כאלו כמו שאת מתארת הוא מחכה לפיוס ברור מהאשה וזהו…
וגם שמדברים על זה בזמן רגוע הוא מודה שהוא כזה… ולאשה קשה היא מרגישה שעשו לה משהו כביכול אבל תמיד בסוף היא צריכה להתנצל
מרוקאית:) השאלה שלך טובה מאוד! אני אסביר לך מה קורה ותדייקי אותי אם אני טועה
כאשר בעלך פוגע בך, לדוג' הוא לא מוצא את המפתח שלו וצועק: "כל הזמן את מסדרת ומזיזה את המפתח מהמקום שאני מניח אותו, אני לא יכול עם הסדר הזה שלך וכו'" ברור כאן שהוא טועה ולא בסדר ואשם.
מה קורה כשהוא מדבר כך? אני משערת שאת לא שותקת… את עונה לו: "אתה כל הזמן זורק את הדברים שלך, אולי אם היית מסדר גם היית יודע ולהעריך וכו' "
כמובן שעל הדרך את גם יכולה לעזור לו לחפש, וכמובן גם שאת תמצאי וכמובן שזה יהיה במקום שהוא שם את זה שם.
אבל כרגע לא משנה מה הוא עשה הוא מרגיש פגוע ממך, למרות שהוא התחיל…
אם את רוצה שהוא יתחיל להתנצל (כמו גבר, כן?! 🙂 את צריכה להימנע מלענות, להראות שאת פגועה אבל לא להחזיר כי ברגע שאת מחזירה לו, בחוויה שלו את האשמה (את לא!!!) אבל בחוויה שלו ככה הוא מרגיש. כאשר אישה שותקת (זה הרבה יותר עוצמתי מלענות ולהפוך לאשמה) לבעל יש זמן ואפשרות לעשות חשבון נפש ולהתנצל באמת. אם אני לא מדייקת תקני אותי, ואם זה נכון תנסי מה שכתבתי לך. הצלחות גדולות!
ואוו ממש ממש תודה על התגובה!!
חשבתי על מה שכתבת דוקא אני בד"כ לא מחזירה חזרה אלא מתגוננת ומתרצת את עצמי באלף תרוצים…
ואני יודעת שבאמת לפעמים זה מפריע לו יותר מאשר הדבר עצמו
נניח בדוגמה שהבאת הוא רוצה שאני יגיב- נכון צודק חבל שלא הגדרתי לזה מקום קבוע, באה לעזור לך לחפש
זה דוגמה פשוטה אבל לפעמים שזה קצת יותר רציני משהו בי מתנגד למה תמיד אני אשמה
בקיצור אני בסבך כזה אחשוב על מה שכתבת ואנסה ליישם
דרך אגב יש אפשר לההתיעץ איתך טלפוני?
יש אפשרות להתייעץ הפרטים נמצאים בסוף הפוסט גם מייל וגם נייד.
חייבת להגיב על מה שכתבת, כי אצלנו זה בדיוק הפוך!
אני תמיד הייתי שותקת ומבליגה מחכה מבחינתי שהגל יעבור (אמנם נפגעת מבפנים אבל כלפי חוץ שותקת… וזה הכי קומם אותו… לקח לנו הרבה זמן ושיח משותף בהזדמנויות שונות בשביל להבין שכאשר הוא מתעצבן עלי ואני שותקת הוא נפגע אנושות! כאילו אני אומרת אתה לא מעניין אותי בכלל, ותקשקש עד מחר וכו', הוא רצה לראות שאני מגיבה, אפילו העדיף שאני אצעק עליו חזרה העיקר תגובה ולא שתיקה שרק גרמה לו לצאת מהכלים עוד יותר..
אז למדתי ששתיקה נכונה בזמנה אבל לא דווקא במקרה זה.
את מדברת כאשר הוא פוגע בך ואת שותקת זה פוגע בו????
כאשר הוא פגע הוא לא שם לב אולי, אבל אי אפשר לצפות שיפגעו בי ואח"כ להגיד "את פוגעת בי שאת לא רוצה להמשיך לריב איתי…"
יתכן שאת מתכוונת לומר שהוא נפגע ממך וכשהוא כעס והעיר על כך אז התעלמת ממנו והוא נפגע יותר- ואז הסיפור מובן ועל זה כתבתי בפוסט הקודם –כאן
ויש שם גם תגובה שהגבתי לאחת הקוראות שיכולה לענות על מה שכתבת כאן.
את צודקת
דייקת נכון
תודה!
אהבתי ממש
חבל שלא נחשפתי לזה בתחילת הנישואים
קוראת בשקיקה כל מילה!
את פשוט משכתבת את הרגשות שלי!
אבל זה הזוי שתמיד הכדור בידיים של האישה! הזוי שאני הנפגעת וגם אני אתן לו תחושה שהוא בסדר.
להכשיר לו את הקרקע, לתת ל'התנצלות' שלו להתקבל, להחליק, לזרום,
מתי ואיך כן יהיה ביטוי לרגשות שלי בצורה קולחת?
בעלי מאד מודע ומנסה לפייס וכו…
אבל כשאני אומרת לו שאני רוצה להתפייס, הוא אומר לי,
סורי אני לא יודע אייך…