מתאזנת —

הלכתי להתאזן.

יום אחד הבנתי שאני חייבת את זה, הבנתי שבלתי אפשרי לי להמשיך את החיים במתכונת הזאת. שמתי סטופ לגיהינום. החלטתי; הולכת להתאזן.

המחשבה שלי הזו לא הובילה מיד לעשייה הנכונה. היא רק היתה קצה קצה הדרך, תחילתו של מסע חדש, זר. הו, אלוקים. רק הוא יודע את דרך החתחתים שעברתי עד שהגעתי הנה.
רק אלוקים.

בסוף זה קרה; אני בבית מאזן. רחוק רחוק מהבית שלי.

המעבר היה לא קל. נורא לא. זה כמו לעבור דירה אבל רק עם עצמי. אני לבדי. עם חפצים אישיים, אורזת מזוודה, ונוסעת—

אני לבדי יוצאת אלי מסע, משאירה מאחורי אבא, אמא, אחים ואחיות אהובים (שכרגע בלתי אפשרי לי לחיות איתם, אבל לרגע אני לא מפסיקה לאהוב אותם נורא).
בתיק ובמעיל נוסעת לעיר רחוקה רחוקה, לא יודעת מי יחכה לי שם. מי יהיה. לא יודעת מה.

לא כלום.

קשה כאן. וכואב. ושורט.
כל יום הוא אתגר חדש, הר שצריך לעבור. כל יום אני קמה בתפילה לאבא, שיעזור לי לשרוד את היום שבא. הכאב כאן כל כך גדול, הלבד שכאן מתגבר בי בכל רגע. מתגעגעת לבית, לשגרה הרגילה, לחיים היפים, הקלאסיים. מתגעגעת לעצמי המתמודדת בבית.

אני אפילו מתגעגעת לסמינר. לכיתה, לחברות. אפילו לזה.

סדר היום כאן מאוד קשוח, איטנסיבי. ואני לאט לאט מתרגלת, שמה את עצמי בין כולם, מניחה קו;
אני רוצה להיות בריאה.
קל? לאאאא. קשה? זוועה.
אבל אני ואלוקים צועדים יחד, צעד צעד. והוא עוזר לי,
בארוחות הגדולות המאיימות כל כך, אני מדמיינת אותו יושב לידי, מלטף לי בשיער ואומר:"חגית שלי אהובה, זה התפקיד שלך עכשיו. תאכלי וככה תשמחי אותי" אני מדברת אליו חזרה, בוכה לו שלא אפשרי לי. אבל הוא רוצה שכן. והוא איתי.

זה מעודד. אבא איתי בכל החושך הנורא. רק אבא בשמיים. הוא איתי חזק.

ויש את ההשגחות הארוכות, הזמן שאסור לי ללכת לבד. שעה וחצי שאני יושבת עם כולן, אסור ללכת לשום מקום. רק להישאר לשבת יפה יפה. לא ללכת. לא.

אם אני צריכה משהו דחוף, צריכה לבקש ממדריכה לעלות איתי. ההרגשה? לא כיפית. מאוד לא. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא יודעת לשמור על עצמה, אבל כנראה שבאמת איני יודעת 🙁 כנראה שזאת הסיבה שאני כאן, לא הצלחתי לשמור על עצמי בעצמי.

לקיחת השליטה הזו מהידיים שלי היא נוראה.

פתאום, מישהו נוגע לי באוכל, הורס תכסיסים, משתמש במה שהוא יודע, במה שהוא בוחר. במה שנכון, כאילו.

שובר שליטה שבניתי.

פתאום לי אסור, לי אין כניסה למטבח.

פתאום.

המושכות כבר לא אצלי, פתאום.

ובלילה, חרש חרש, עולה על המיטה שלי, בחדר שלי עם עצמי. הוא עוד זר לי נורא, ומוזר. אבל אין לי ברירה. בחרתי להתאזן, אז הנה. כאן מתאזנים.

הבית רחוק לי, ודמעות מלוחות שוטפות את פני. רוצה בית, אמא, אבא. רוצה חיים. הלב כואב, מתגעגעעעע. לא יכול להיות לבד. לא יכול.

נושכת שפה, בולעת הכל. ולוחשת לעצמי ולאבא: רק כך אוכל לחזור הביתה בטוב.
רק מכאן אוכל להמשיך לחיים שהתגעגעתי. רק כך אוכל, ואני חייבת להמשיך. לא ליפול.
לא לראות את החודשים הארוכים שמחכים לי, לא לראות עתיד. לראות עכשיו, אותי; בוחרת בטוב.

רק כך אצליח.

רק כך.

—-

חגית.