סיפור לחג: מרחב מוגן

"אז מה את אומרת, אוריתוש?" אמא שלווה כמו מישורי היישוב. "מתי אראה את הבית היפה שלכם?"

אני מתכווצת קצת, סוקרת את הבית היפה שלנו. ימים ארוכים של מחשבה קדמו לשינוי הזה, הרבה חששות ותקוות שליוו את המעבר מהיישוב הקטן והמקבל לתוככי העיר החרדית הצפופה.

יהודית, החברותא המסורה שמלווה אותי מהתחלה, ליוותה אותי בנאמנות. יחד שוטטנו ברחובות גאולה ורבי עקיבא, בוחרות חולצות לדוד ויהונתן ועטיפות לספרי הלימוד של לאה. שוב ושוב קימטתי מצח בניסיון להבין את ההבדל בין כיפה שחורה לכחולה, בין צידנית לתיק גב. יהודית הדריכה אותנו בטלפון כשיצאתי עם יוחנן לבחור תמונות לסלון. איזה תמונות, באיזה גודל. אילו מסגרות באות בחשבון. הייתה לנו מורה טובה, והרבה שיעורי בית.

והגענו לכאן. ודוד ויהונתן משתלבים יפה כל כך בתלמוד תורה, ולאה כבר הביאה חברה הביתה.

ואמא רוצה לבוא.

מבטיחה לאמא לחזור אליה. קוצצת ירקות לארוחת ערב, חושבת על אמא. תגיע עם לב ענק, כיסוי ראש ססגוני, סנדלים וטויוטה צהובה מבהיקה. תעניק חיבוק נרגש לדוד ויהונתן שישחקו בחצר, תערוך היכרות עם החברים. תציע אולי סוכריות. הילדים ינעצו עיניים חוקרות, ילחששו על ההכשר. ירוצו לספר לאמא על הסבתא הצבעונית של שרמן. היא נוסעת במכונית, איזה אוטו מצחיק יש לה.  

"תבקשי בעדינות שתכבד, שתגיע לכאן בצורה שתתאים לנו?" מנסה יוחנן בלילה. חוזר בו. "לא, היא לא תבין." אני יודעת שלא.

חושבת על אמא יושבת בסלון המהוקצע שלנו, מופתעת. הבית ביישוב היה כל כך חי, אוריתוש. כל כך מלא אוירה וצבע. כבד פה קצת בשבילכם, הריהוט. חשבתם להחליף אותו?

חושבת על התמונות החדשות. ביישוב לא מדדנו איש לפי התמונות התלויות בסלונו, ולא לפי גובה כיסוי הראש או סיומת הכיפה. היינו אנשים, כמו שאנחנו. יוחנן ואפרים ואורית ומרים וחגית. לא שכפלנו אחד את השני.

"החינוך של הילדים שווה הכל," הזכיר לי יוחנן בלילה לפני שעברנו. הכל היה זר פתאום, מפחיד. ולמה בכלל. "כאן המקום שהם יוכלו לגדול שמורים וטהורים יותר מכל מקום אחר. הם צריכים להרגיש חלק, להרגיש בנח בחברה שנגיע אליה. לא טוב לילדים להיות שונים." הוא ידע על מה הוא מדבר, הכיר את הזרות מקרוב. לבדו פילס דרך, בעשר אצבעות עשה לו רב. קנה חברים וקהילה. לילדים הוא רצה דרך סלולה. הלכתי בה, אחריו.

ואמא רוצה לבוא.

"הילדים כל כך מחכים לך," התקשרתי לאמא בבוקר. "הם רוצים לצאת אתך לפארק, לחגוג את המפגש. מה את אומרת?"

"יש פארקים אצלכם?" היא צחקה, אישרה בלב שופע. בלעתי חיוך. המפה ציירה אותנו מפת בניינים צפופים, זהים. צדקה. "יש פארקים, כן. עד מחר יוחנן יבדוק מה מבניהם הכי מוצלח."

יוחנן בדק, דוד ויהונתן קנו חטיפים. לאה ארזה בקבוקי שתיה. אמא שאלה מאיפה לאסוף אותנו, נתתי כתובת. חצי רחוב מהבית, אחרי הצומת. לא רחוק מדי ללכת, מספיק שקט כדי לא לבלוט. קרוב לרחוב הראשי, שנוכל לצאת במהירות ולהשתלב בזרם הנוסע. להיבלע.

טויוטה צהובה זורחת מקצה הרחוב, שולחת קרניה סביב. הילדים מריעים, אני שולחת עיניים זהירות סביב. בודקות. נושמת לרווחה. מכינה חיוך בשביל אמא. הטיוטה פותחת דלת, אמא מציצה משם. כיסוי הראש שלה עוטה כוכבים לרגל האירוע. לאה פותחת דלת אחורית, משחילה שני בקבוקי מים.

צפירה מפלחת את הרחוב הריק, מנפצת אשליה של שקט. עולה, יורדת. כבר מוכרת. אני בוהה בה, מאבדת כיוון. לרגע שוב ילדה של אמא.

אמא לא נבהלת. מאתרת חניה, יוצאת מהרכב. ברוגע מחפשת מרחב מוגן. מוצאת שלט רחוב, מכוונת למקלט ציבורי. אנחנו רצים אחריה. הרחוב נהיה עמוס תוך שניות, היסטרי. נוהר. אמא מגיעה ראשונה. פותחת את דלת המקלט. ממתינה שזרם הנשים והילדים ייכנס פנימה, סוגרת בנינוחות, נכנסת גם היא.

לא מעזה להרים מבט. לראות את אמא שעומדת כאן, יחד איתי. בולטת כל כך על הרקע הצפוף. לזהות את מבטי העיניים סביב, את ההקשרים המתחברים בראשי השכנות. השותפות הפוטנציאליות לקהילה שחשבתי להיות בה שווה בין שווים. חשבתי.

מציצה בכל זאת בעיניים מושפלות, עורכת הערכת סיכונים מהירה. המקלט עמוס עד מחנק, אפוף פאניקה. באוויר מלמולים על איראן, או תימן. אולי בכלל סוריה. פעוטות זועקים חמס, נתלשו מהמגלשה בגינה הציבורית. בנות בתלבושת בית ספר הגיחו מהמכירה השכונתית, גוררות בבלבול עגלות מלאות למחצה. ניצני בכי עולים ממספר מוקדים, מתחילים להתפשט.

אמא בוחנת את המקלט, בודקת שכולם בסדר. רגילה להיות המבוגר האחראי, ביישוב אירועים ביטחוניים הם חלק מהשגרה. כיסוי הראש הצבעוני מתנשא מעל גוש הנשים הממלא את המקלט. הפרנזים בקצהו נעים מצד לצד כשהיא מחזירה את מבטה לילדים, מחייכת חיוך בוטח אל דוד ויהונתן הנצמדים אליה.

"תאספו לכאן את הילדים," היא מבקשת. "לאה, תעזרי לי לפנות כאן פינה, ולאסוף את הכיסאות הנמוכים."

אני המומה מכדי לפצות פה, מכריחה את עצמי לעצור את הסיטואציה. "אמא, לא כדאי." אני לוחשת נואשות. "עוד מעט נצא מכאן, חבל לעשות בלגן."

"הילדים לחוצים, אוריתוש. זה לא טוב." הלב של אמא רחב ושופע. "הם עלולים לפתח טראומה, צריך לעשות להם חוויה טובה."

"נחכה כמה דקות," אני כמעט מתחננת. "אולי תהיה צפירת הרגעה, נמשיך לפארק כמו שחשבנו." מרגישה את סימני השאלה סביב נעצרים על פניי הבוערות. אין לי אויר.

אמא נסוגה, תמהה. מביטה בצער במהומה סביב, ברף ההיסטריה המטפס. בסימפוניית הבכי שעולה מכל כיוון, מתמזגת עם האזעקות המייללות בחוץ. אחת ועוד אחת, ועוד. האירוע עשוי להיות ארוך.

"ננסה להרגיע כאן, אורית?" שוב אמא. אני נושכת שפתיים, מבינה שאין ברירה. צריך להרגיע את ההיסטריה במקלט, ואמא יודעת לעשות את זה. "ננסה", אני מאשרת בלב כבד. מצליחה לחשוב על זה שלפחות המקלט מלא בנשים וילדים בלבד.

הילדים מתאספים, בוחנים בסקרנות את דמותה השונה. אמא מבשרת על מקהלה מתוכננת, מעמידה אותם בשורות לפי הגובה. בוחרת שני מאמנים, מסבירה על קולות ראשונים ושניים. אני מתרחקת פסיעה. משתוקקת להיעלם, להיבלע ברצפת הבטון.

אמא מדברת בלחש, קולה מהלך קסמים. כמו בקבלת השבת ביישוב, כשהיא מספרת את פרשת השבוע וכל הנשים מרותקות אליה. גם כאן, למרות הקהל השונה, הרוגע מקרין ממנה. נושב אל כל יושבי המקלט. קולות הבכי היסטריים פחות. משהו טוב עובר באוויר. רק אני לא מצליחה להרפות. חושבת על השכנות, על החלום של יוחנן שאולי אבד סופית. אמא נותנת למקהלה את האות להתחיל, אחינו כל בית ישראל.

רואה מולי את דוד ויהונתן, בין ילדי השכונה הלא מוכרים עדיין. והם שרים. בטוהר אינסופי, בכנות מתוקה. מבקשים בקול צלול על הנתונים בצרה ובשביה. קולם עולה בפזמון, זועק. המקום ירחם עליהם.

אמא מנצחת עליהם בתנועות ידיים, מעבירה בין בית לפזמון. ושידור חוזר. הקהל מוחא כפיים, מרוצה. פעוטות חדלו מלבכות, מרותקים אל אחיהם הגדולים. ילדון נמוך מתמנה לסולן. הוא לא מוזיקלי במיוחד, כמו הלהקה המאולתרת כולה. והפזמון שהוא מפיק מעט רחוק מהשיר המקורי. אבל הוא נרגש כל כך, וטהור. וחבריו מביטים בו בהערצה.

השיר דועך, משתתק. שוב רק האזעקות ממלאות את המרחב, מנסרות. מבטים חונים על אמא, חוזרים אלי. אני חוששת שלא נשאר הרבה מה להפסיד. הקהל הצעיר מאבד סבלנות. משמיע רטינות של אוף כבר ומתי יוצאים מכאן, ואמא מה נעשה אם יהיו אזעקות כל הלילה ולא נוכל לחזור הביתה. ואמא אנחנו מפחדים.

"תמשיכי, אמא." אני מבקשת. לא מאמינה שזו אני שמדברת. יודעת באופן הכי ברור שאין ברירה אחרת. "את היחידה שיכולה להרגיע כאן. תספרי להם משהו."

אמא מהנהנת, אוספת את כולם לסיפור. הם נענים מידית.  

ואמא מדברת על אביה, הבן שלה. הוא בחור גדול בן 19. וחייל בעזה. הרבה זמן לא חזר הביתה. והוא מחכה לתפילות של ילדים טהורים וצדיקים כמו שיש במקלט הזה, במקהלה הזאת. שהולכת עכשיו לצעוק תהילים בצעקות שיוכלו לשמוע עד היישוב.

זה לא יכול להיות, אבל זה קורה. ועצרת זעקה קמה מול עיני הפעורות. זועקת באש של שליחות שיר המעלות באוקטבות שהקירות לא הכירו. ולמרות הכל צמרמורת עולה בי חזור והלוך. בכל תפילה נמצא אביה בן אלינור על שפתי, על ליבי. אח קטן. והילדים אוספים 'אמנים' במרץ. אבל תפילה המונית כזו עוד לא נערכה לזכותו, ובתוככי המקלט העמוס עולה בי תחינה אמתית לזכותו של אחי.

אמא חוזרת לסיפור. במילים פשוטות, כנות, מספרת על הדאגה שלה. אהבה של אמא לבן. כמה היא רוצה לעזור לו, שיהיה לו טוב ונעים. איך היא חושבת עליו כל הזמן. וככה גם בורא עולם אוהב אותנו ודואג לנו. הוא אבא שלנו וחזק יותר מכולם, חמודים. הוא כבר יסדר את כל מה שצריך כדי שיהיה לנו טוב. אנחנו יכולים להיות רגועים, לסמוך עליו.

הילדים מהופנטים. גם חלק מהאימהות שלהם. אני נושמת, מקשיבה לאמא. מנטרלת בכוח מבטים והסחות רקע, מתרכזת במילים ובביטחון שנושב מהם. ביציבות הרגועה שינקתי תמיד, התערערה מדי במעבר והשינוי. עוד לא חזרה לעצמה.  

אמא מספרת על האבא הזה, בשמיים. שמחכה לילדים שלו שידברו אתו. שיעשו לו נחת. שיבקשו גאולה ובית מקדש, שיזכרו שהוא מחכה. וכמה נחת אתם עושים לו, צדיקים כאלו. שלומדים בגן ובתלמוד תורה משנה ופרשת שבוע. כמה הוא אוהב אתכם. תזכרו שהוא אוהב אתכם כל הזמן, יותר מכולם.

שוב המקהלה עולה לאוויר, מזמרת אקורד סיום של עוד יותר טוב ותמיד אוהב אותי. וכשהצלילים גוועים וגלגלי מוחה של אמא מאתרים את הפעילות הבאה, נשמעת צפירת הרגעה ואנחנו רשאים לצאת.

הילדים קופצים בחדווה משוחררת. אמא שולחת אלי חיוך קטן, מוחה אגלים קטנים ממצחה. שוב מחבקת את לאה. אני מקבלת אותה בחיוך חם, ויחד אנחנו מפלסות דרך לכיוון היציאה.

"אתם שרמן, נכון?" שואלת כץ מהבניין לידי. סוקרת את אמא במבט ארוך.

"אנחנו שרמן, וזו אמא שלי." אני מאשרת. בטוחה. וזה אנחנו, וזו היא. אמא שלי.

יוצאים בסוף לאוויר העולם, לשמש ששקעה מזמן. הפארק כבר לא רלוונטי, עולים הביתה יחד. שני שכנות עולות אתנו, מחייכות לאמא בנימוס. מתעניינות בבית ביישוב. ואיך הן והילדים נהנו. אני ממתינה בנינוחות לסיום השיח.

נכנסת הביתה. יושבת עם אמא בסלון שלנו, השונה כל כך מהבית ביישוב. התמונות על הקיר אחרות, האווירה אחרת. מספרות על דרך שונה שבחרנו. מביטה יחד אתה על הבית החדש, כמו מבחוץ. דומה כל כך לדירות הנוספות בקומה, ובבניין, וברחוב. אבל תמיד יהיה בו לאמא מקום.

יודעת כמה חשובים הגבולות שהצבנו, המסלול בו ביקשנו לנסוע. כמה הגנה ושמירה ממתינים לנו בקהילה שקיבלה אותנו. במרחב הסטרילי והמוגן שיוחנן ביקש לילדים ולנו. אבל תמיד, גם אם התמונות בסלון אחרות, וגם אם בחרנו דרך אחרת, נדע לזכור ולבחור מהטוב השופע בבית הרחב ביישוב.

תיכף יסתיים הביקור, ונצא ללוות את אמא לטיוטה הצהובה. אולי ניקח את אחת השכנות טרמפ לרחוב הראשי.