שלום לכולן,
בעלי יצא לעבוד – וקשה לי מאד!
בעלי יצא לעבוד לפני כמה חודשים וממש קשה לי.
הצעד שלו נכון וחכם עבורו אבל לי לא קל בכלל. אני מתביישת מההורים שלי, מאחיות שלי שהבעלים שלהן אברכים רציניים, לחברות אני לא מעזה בכלל לספר, וכל פעם שעולה בשיחה נושא קשור אני מתכווצת, למשל כל השיח בערב פסח שהבעל בבין הזמנים וכו'.
כל החברה שלי היא נשים אברכיות ופתאום רק אני לא! וזה קשה לי ממש, כי אני רציתי לא פחות מכל מי שסביבי…
מפחיד אותי מאד גם הרמה של הבית, ובנוסף קשה לי פתאום להעריך את בעלי… כי אם מדברים במושגים של עבודה והכנסה, אז אני מנוסה ממנו ועם מקצוע טוב, כך שאני מרוויחה הרבה יותר ממנו.
השינוי הזה ממש מטלטל אותי ולא קל, למרות שבשכל אני מבינה שהוא היה נצרך ונכון.
אני אשמח לשמוע מעוד נשים שמתמודדות עם מצב דומה – מה נותן לכם כח? את מי אתם שומעות? כל הרצאה שנייה ב'קו למען אמהות' וכו' זה על נשות אברכים, ואני מרגישה שכל העולם הברור שלי התערער וזה קשה ממש.
תודה!
נעמי
יש גם לך שאלה? נושא שמציק לך? זאת ההזדמנות שלך לשאול שאלה באנונימיות מוחלטת!
כתבי כאן וכולנו ננסה לעזור לך!



וואו, אני גם בואתו מצב, כמעט בדיוק,
כי לי יש 2 אחים עובדים, רק שאצלנו זה קצת שונה
כי להורים שלי מאוד קשה, בטעות ממש סיפרתי להם, והם ממש נחרדו
אבל רק בגלל שבעלי עבד במקום מאוד לא מכבד בן תורה
אבל ב"ה השבוע הוא עזב שם
והוא מחפש משהו תורני
למרות שעבודה תורנית בד"כ כמעט לא הכנסה
אתן ממש מחזקות
כל תגובה פה קוראת בשקיקה
אשמח לדעת היכן ניתן למצוא את הספר, שכמה מכן כתבו פה
אשמח אם תתיחסו לנושא של ההורים בסיפור הזה,
לערב? לא לערב? איך? מתי? וכו…
תודה לכולכן!
הורים – זה תלוי בכל כך הרבה דברים, שכל אחת צריכה להחליט את זה לבד
אישית יכולה לומר, שההורים שלי גילו לבד מאוד מהר שבעלי עובד, כי הוא עבד אז באזור (ולא בעבודה משרדית)
אבל את העובדה שיש לו פלאפון נוסף חוץ מהכשר – הם לא יודעים עדין, למרות שזה קיים כבר ארבע שנים… ואני לא מתכוונת לגלות להם מתישהו כי התגובה שלהם עלולה להיות לא פורפוציונלית פעליל, אם הם יגלו לבד – מקווה שאת התגובה הם יעברו לבד, אני לא צריכה לשמוע אותה ולהוסיף אותה למה שאני עוברת עם עצמי
אם שאלת על הספר "האישה המאושרת באמת" – הוא באמת מדהים ממש.
שלחי מייל ל[email protected] – מרים לבל, מחברת הספר
אם את רוצה ספר שבאמת נותן כח (לכל אישה)
והוא יותר סיפורי ולא כבד.
זה הספר גבולות האושר.
מצטרפת המלצה על גבולות האושר!
אסור לפספס-
חובת קריאה לכל אישה באשר היא!
וואו ממש נתת כוח עם השאלה שלך גם אני באותו מצב.
מה עושים עם הבושה? אני לא מעיזה לספר לאף אחד והילדות שלי (הגדולה בת 6) בטוחות שאבא שלהם בכוילל אני לא מסוגלת לספר לאף אחד. כולם סביבי אברכיות ואני רוצה לא להתבייש ולהרגיש טוב עם הבחירה הזו של בעלי
קושי נוסף בעניין הזה, זה הענין של ההשלמה הפנימית ו-החיצונית,
האם וכמה להראות לבעל שזה עדין מפריע, להמשיך להתמסכן, לדבר, או דווקא לא לדבר על זה אבל להראות ולהמחיש לו עד כמה אני מסכנה, מאוכזבת, עצובה ומרגישה דפוקה כי הוא יצא לעבוד, ולהעלות את זה בכל פעם מחדש.. זה תורם משהו? לכאורה ברור שלא.. זה לא באמת יחזיר אותו לכולל, אבל תמיד יש איפשהוא איזשהיא תקוה שאולי אם הוא יראה שכ"כ לא טוב לי עם זה, הוא יוסיף איזה שיעור, יעשה משהו בשבילי.. שאלה איפה הגבול.. אף אישה לא רוצה להיות במקום ש"רע" אבל כן רוצה שיראו גם אותה ויבינו את הקושי.
לבעל מאוד קשה להוסיף עוד שיעור או עוד לימוד בגלל האישה!!
אם הוא יעשה זאת זה צריך להגיע מהפנימיות שלו ולא כי הוא חייב,
מה שנשאר זה פשוט להתפלל על זה, וכן לפעמים גם להיעזר באשת מקצוע שתעזור 'להתאבל' על המצב ולכאוב אותו ומתוך זה להגיע לשלימות פנימית ולקבלה אמיתית! -מניסיון…
בהצלחה לכל הנשים החזקות!!
שלום מירי,
אני אומנם לא הפותחת אבל נמצאת באותו מקום בדיוק,
אני יודעת ומבינה שהעבודה בעיקר עם עצמי, (וכמובן שגם כל התגובות פה מחכימות מאוד ונותנות כח) כתבת שתוכלי להמליץ באישי, אשמח אם תוכלי לכתוב לי מי יכולה לעזור בעניין מהניסיון שלך, תמיד טוב יותר מישהי עם המלצה…
תודה רבה!
יכולה בשמחה לבקש את המייל שלי משבי רגע.
אני בה' השלמתי ולא רק שהשלמתי הייתי צריכה להיות המעודדת
אחרי שבעלי עבד בחידר מסויים ובה' הוא לא עובד שם יותר
היום הוא עובד בחידר שהוא יכול להשפיע את יכולותיו
לא כתבת איזה סוג עבודה
אני כן אכתוב שעודדתי את בעלי בגרפיקה כשהוציא דברי תורה
אך ברגע שראיתי שזה הולך לעבודה רגילה לא הסכמתי אדם שיכול למסור תורה אין מקומו בעבודה כמו גרפיקה
כעבודה צדדית ? ודאי הוא נהנה זה משחרר אז למה לא במיוחד שזה לדברים טובים
בגלל יכולת ההשפעה שלו לכל גיל עודדתי אותו לשאיפתו להיות רבה (בעלי חלם על כיתה ח' החלום לא הוגשם עדיין )
הוא רבה כיתה ב' וטוב לו אז בינתיים זה מקום שבחר לו ה'
אחרי נתונים ששמעתי מהר' אקרמן שליטא אני יכולה להרשות לעצמי לכתוב
אני מאוד מכבדת את אברכי הכוילל שנלחמים לשבת בבית המדרש כל עוד שהם יכולים
(בואו זו עבודה קשה ורובם גם אוספים את ילדיהם מהגנים שזה גם פרוייקט בפני עצמו וגם אם כואב הראש ביום מאמץ במיוחד הם דואגים לילדים כל אחד כפי יכולתו) והם מאוכלי המן
אתן יודעות מי יסד את הכויללים בארץ? הרב שך
מה היתה מטרתו ? שיהיו רבס' בחידרים (בבני ברק וקס' וכו' יש לי מאמר בנושא )
ומה נעשה שלא כל אברך מסוגל להיות רבה ? אז יש עבודות נוספים רוחניים יותר או פחות
וברור שמי שלא ניסה לא יודע ויש הגדרות למי שיכול להיות רבה
אסור לרבה להיות קפדן וכו
בואו הבעל שלנו זה מוצר אופנה ?ברור שלא
אם אנחנו יכולים לנתב לפי היכולות של הבעלים שלנו להגיע למשהוא תורני מעולה
הרי הוא למד והחכים וחבל שישמור את התורה לעצמו הרי תפקידם של הבעלים שלנו למסור תורה או לתלמידים או לילדים
ורבס' הוא מאוכלי המן
אי אפשר להמיר עבודה של אברך בעבודה תורנית לשום משכורת בעולם
לי יש שאלה אחרת
בעלי לא נהנה בכולל ומאוד רוצה לצאת לעבוד הוא גם לחוץ כספית וגם מתוסכל שהוא לא מרוכז ולא נהנה
השאלה שלי בתור אישה מה אני אמורה לעשות, מה התפקיד שלי?
האם לעודד אותו לצאת? אבל אני גדלתי על כך שיש ס"ד שיש לאברכים ואני מפחדת שזה יעלם
אבל מצד שני שבעל מתוסכל זה הכי גרוע ולא נראה לי חכם לגרום לו להישאר
מה עושים?
וואו ברכי היקרה,
איזה אתגר לא קל!!!
ממליצה לך לדבר על זה פתוח עם בעלך, בעיניי כל כך נכון וחכם לדבר על הדברים בצורה פתוחה ורגועה
אולי לחשוב על דמות תורנית שמוסכמת על שתיכם וללכת ביחד להתייעץ איתו
חשוב לזכור שבמקרים כל כך רגישים ועדינים, לא תמיד שיחה פתוחה יכולה לעבור בלי פיצוצים
אם את מרגישה שזה לא נכון לכם כי הנושא כאוב מידי, אולי כדאי לך למצוא מישהו תורני שאת יכולה להתייעץ איתו או איתה
מה הכי נכון לכם לעשות
אני רוצה גם להזכיר לך שיש גם סיעתא דשמיא מיוחדת למי שמתאמצת על שלום בית ומתאמצת לכבד את בעלה ולקבל אותו ולא לדחוק בו
המון המון בהצלחה במקום הלא פשוט הזה!!!
לא יודעת מה נכון לעשות במצב רגיש כזה, ובהחלט מצטרפת להמלצה לדבר עם דמות תורנית או מקצועית.
אבל אולי שינסה להחליף סגנון כולל מגמרא להלכה/להיפך.
יש גם כוללים שהאברכים מלמדים חוזרים בתשובה, לומדים איתם בחברותא את ההלכות הכי פשוטות.
יכולה להגיד על בעלי שזה מאד עזר לו להחליף כולל,
מכולל שהוא הרגיש הכי נחות ולא יצא איתם לטיולים הוא עבר לכולל ששם הוא אחראי לארגן את הטיולים.
שלום לכל הנשים הצדיקות
ובכן, אנחנו חסידים, למדתי בסמינר חסידי-מהטובים והשמורים ביותר. אצלנו לימדו שבית של תורה-משמע בית שמצייתים לדעת תורה, שאוהבים ומעריכים לומדי תורה, שקובעים עיתים לתורה, אך לא בהכרח-בית שהאבא אברך כולל. אמנם רוב מוחלט של הגברים לומדים בכולל במשך תקופה מסוימת-בד"כ כמה שנים יותר, אבל לא חריג בכלל לצאת לעבוד. בעלי לומד בכולל ובין הסדרים עובד, הוא מצליח ב"ה, מרוצים ממנו, הוא לומד דברים חדשים (אקסל, קצת אנגלית ומתמטיקה…) מרגיש טוב עם עצמו, עם זה שהוא מביא משכורת ומפרנס. והמצב בכולל שלו הוא שרוב האברכים שיותר משנה אחרי החתונה ויש כבר ילד-עובדים במשהו נוסף. וכן, נשארים חלק בלתי נפרד מהקהילה ומהחברה! יש לציין, שאצלנו בד"כ מקבלים הון עצמי לחתונה של סביבות ה-200,000 ש"ח כך שמאוד מהר צריך לשלם משכנתה, שכירות או גם וגם. כמו"כ יש פחות הרגשה של פחיתות כבוד לעבוד במקצועות "פחות נחשבים". למשל אצל הבן שלי בצהרון יש 2 רבה'ס אברכי כולל שזה מה שהם עושים בין הסדרים! ויש הרבה אברכים שמלווים בהסעות בבוקר, ועוד כל מיני עבודות שאברך ליטאי לא יעז לעסוק בהן… ואם כן-אשתו תתבייש ותצטרך להחליף חברה… והאמת, אני מעריצה אותם! גם לומדים, גם לוקחים אחריות על החיים ועל המשפחה. לא יודעת, אבל לי קשה לראות נשים שרצות לעבודה בשבע בבוקר, חוזרות בארבע, יולדות, מגדלות ילדים, כביסה-ניקיונות-תור לרופא-וכו וכו, והוא-ישן שנ"צ, בין הזמנים עושה סנפלינג בגולן ושיט בכינרת וכו. כן יש בי הערכה עצומה לאלה שבאמת יושבים ולומדים יום שלם ורציניים בלימוד וכמובן הערצה ענקית לנשותיהם. אבל האמת- לא חושבת שזה מתאים לכולם. בסוף ממה שאני רואה בשטח-האישה יוצאת לעבוד כדי שהוא יוכל לשבת וללמוד-הוא לוקח את הילדים בבוקר ואוסף בצהריים והולך לרופא ולטיפת חלב ולמשנת יוסף כדי שהיא תוכל לעבוד-כדי שהוא ישב וילמד בנחת… ואני רוצה להזכיר כמה דברים שעד לפני לא הרבה שנים היו מובנים מאליהם: אף אחד לא מתחתן-בשביל ללמוד בכולל! הרי בחור יכול ללמוד יותר בנחת, מתחתנים כדי להקים משפחה-ואז יש עול לפרנס אותה! גם היום כשהמצב הוא שרוב הנשים מפרנסות-בכתובה עדיין מי שמתחייב לזון ולפרנס זה הבעל…
האמת, שזה מדהים ההצלחה של עולם התורה בעשרות השנים האחרונות. הרי לאחר השואה רוב הפליטים שהצליחו איכשהוא להשתקם-הלכו לעבוד. בודדים ישבו ולמדו, ובחורות לא הסכימו להתחתן איתם. לחשוב שתוך 70 שנה המצב התהפך לגמרי… זו תעודת כבוד לציבור שלנו, ובכל זאת זה לא מתאים לכולם.
הי כתבת:. לא יודעת, אבל לי קשה לראות נשים שרצות לעבודה בשבע בבוקר, חוזרות בארבע, יולדות, מגדלות ילדים, כביסה-ניקיונות-תור לרופא-וכו וכו, והוא-ישן שנ"צ, בין הזמנים.
קשה לך אבל יש תכלית לחיים ואנחנו עובדים בשבילה ולא לנוח.
מסכימה איתך לגמרי
גם לי התגובה של רבקה קצת צרמה
אברכים ממש ממש לא עושים סנפלינג ויוצאים לבלות להנאתם סתם כך!
גם מי שלא לומד ברצף מ9 עד 7 בערב
וקשה לו ונלחם על כל דקה ועל כל שעה ראוי לכבוד עצום
וכן בשביל זה אנחנו שם כדי לעודד ולהעריך גם את הדברים הקטנים היציאות זה בשביל לתחזק את זה!!!
ואולי את לא מעודכנת אבל את הבישולים והריצות והלידות אנחנו עושות בשמחה
מוכנה לקרוע את עצמי בעבודה ובבית העיקר לראות את בעלי חוזר בערב עם אור אמיתי על הפנים וזה מבחינתי המטרה בחיים הרבה יותר חשוב מהצורך שלו לפרנס
אולי בבתים חסידיים יש פחות את הערך הזה והכל בסדר ככה חונכתם אבל לא לראות את העולם בצורה כזו הפוכה האמת ברורה
רבקה היקרה,
מצד אחד כתבת: קשה לראות נשים שרצות לעבודה בשבע בבוקר, חוזרות בארבע, יולדות, מגדלות ילדים, כביסה-ניקיונות-תור לרופא-וכו וכו, והוא-ישן שנ"צ, בין הזמנים עושה סנפלינג בגולן ושיט בכינרת וכו
ומצד שני כתבת:
בסוף ממה שאני רואה בשטח-האישה יוצאת לעבוד כדי שהוא יוכל לשבת וללמוד-הוא לוקח את הילדים בבוקר ואוסף בצהריים והולך לרופא ולטיפת חלב ולמשנת יוסף כדי שהיא תוכל לעבוד-כדי שהוא ישב וילמד בנחת…
האם באמת את לא רואה את הבתים שיש בהם כן איזון ושותפות ונשיאה בעול?
שבהם גם האשה עובדת וגם הבעל לומד
ושתיהם ביחד נושאים בתפקידי החיים
מגדלים את הילדים באהבה, מפזרים ואוספים את כולם למוסדות
פעם היא לוקחת לרופא ופעם הוא לטיפת חלב
משנת יוסף אוספים ביחד
ולא, אין זמן לשניהם לא לשנ"צ ולא לסנפלינג בבין הזמנים
אמנם זה לא קשור לפוסט המקורי, וסליחה מכל הנשים המדהימות שמתמודדות עם הניסיון הלא פשוט הזה, עם משברי הזהות שבאים בעקבותיהם ועם עוד המון דברים שאין לי יכולת לדמיין
תהיו חזקות, אני מעריצה ומעריכה ובטוחה שחלקכם רב!!!
אבל בכנות רבקה קצת חבל לי שאת מפספסת את החיים היפים של אלו שכן זכו ומצליחים לחיות טוב ורואים המון סיעתא דשמיא בניהול היומיום למרות טרדות ועומס החיים ולמרות המשכנתא הלוחצת והמינוס בבנק
אני חיה בחברה אברכית כזאת ונפעמת כל פעם מחדש מהנשים היקרות של הדור ומהגברים הצדיקים, בין אם הם לומדים ובין אם הם עובדים. ויש פה המון המון אושר ושמחה וטוב
ובינינו, בדוגמאות שהבאת, לא חושבת שהחיים של רבה בצהרון שעובד בין הסדרים רגועים יותר ושלווים יותר, למרות שהם לוקחים אחריות על המשפחה וכו כהגדרתך סתם נקודה למחשבה
וודאי שאני רואה.
בואו נדייק: זוגות אמורים לשאת בעול המשפחה ביחד, בשותפות- וגם אם הבעל לא עושה את זה בכך שמביא עוד משכורת, אלא בעזרה אחרת עם הילדים וכו'- אז מצוין. ואם שניהם מרגישים טוב עם זה-אז מושלם. כל הכבוד! באמת!
רק מה, אם האישה מוסיפה עוד שעות בעבודה כדי להרוויח מספיק- ואז הרבה מעול הבית והילדים נופל על הבעל- והוא עוזר כדי שהיא תעבוד- זה נראה לי מעגל לא טבעי! לא כך ברא ה' את העולם… אז אולי יותר הגיוני- גם אם פחות מקובל, שהאישה תעבוד קצת פחות-והבעל ישלים את ההכנסה מעבודה בצהרון. וזו כמובן רק דוגמה.
וואו!
באיזה זכות את מרשה לעצמך 'ללעוג' לנשים שלוקחות על עצמן כל עול כדי שהבעל שלהן יהיה נטו פנוי ללימוד התורה הקדושה
לא לסנפלינג, לא לביגלה ב'ליל שישי'.
וכשהוא עוזר בבית – עם הילדים, זה כבר לא מוצא חן בעיניך…
או אולי עיקר חוסר ההבנה הוא לנשים האלו שהנפש של הבעל שלהן צריכה גם מנוחה כזאת בתוך העמל והיגיעה ביום-יום.
אני חוששת שאת מחליטה על דעת עצמך שעדיף שהבעל של חלקן יצא לעבוד, כדי לממש את עצמו וכו' וכו'.
גם בציבור הכללי הרבה אנשים מנסים 'לתקן אותנו' לסגנון חיים שלהם, שנראה להם הכי טוב. בטח גם את מרגישה ככה לפעמים….
אז תדעי,
אני מעריכה אותך ואתכם על היכולת לעבוד בעבודות פשוטות שאולי לא מזמנות ניסיונות רוחניים ענקיים (ליטאים שיוצאים לעבוד בד"כ מתחדשים בטלפון חכם… עוברים לסגנון חיים יותר פתוח ואפילו מבלה ועוד)
אנחנו, ציבור האברכים הליטאיים לגווניו, צועדים כמו שהורתה התורה 'צאי לך בעקבי הצאן' גדו"י של תשפ"ה ובכלל – לא סתם זכינו לדור שה'אברכות' (הליטאית…) היא אידיאל של כל בחורה ובית של תורה – כי הניסיונות בחוץ סוחפים ומאתגרים ושווה פי מיליון שהבעל האברך הצדיק ילך למשנת יוסף בשביל ה'שלום בית' או כי זה עושה לו תחושה טובה להיות גם שותף בניהול הבית בדרך שמתאימה ומכבדות אותו, לדעתו, ושיישאר ספון בבית המדרש.
אוהבת אותך כיהודיה אל יהודיה ומעריכה את הבית של תורה שלך!
אני גדלתי ליטאית.
נראה לי שהכוונה של רבקה היתה שבחסידים נוטים יותר לצורה שהיתה לפני שהתחילה עידן הכוללים:
האישה= בבית, עם הילדים, בצורה מושלמת. פנויה לטפל בהם, פנויה לטפל בבעלה, פנויה להיות אמא רגועה בלי לחץ של זמן או לחץ כספי.
הגבר אחראי לחלוטין על הקטע הפיננסי, בדיוק כמו שהתחייב בכתובה.
לא היתה כאן מטרה לבזות את מי ששינה ממנהג זה, אלא להדגיש שכך היה אלפי שנים- כנראה שהיה גם בזה משהו טוב.
חוזרת לשאלה המקורית…
מבלי להפחית מעוצמת הכאב על אבדן החלום… בטוחה שזה לא קל בכל המישורים.
אבל בכל זאת, אני רוצה להאיר מנקודת מבט אחרת-
הזוגית.
ה' שם אותנו יחד- שני חצאי נשמה- והיום אנחנו אחד, תומכים אחד בשני בהתפתחות הרוחנית והנפשית.
אז מה התפקיד שלי כאישה?
אם בעלי יכול ורוצה ומסוגל ומתאפשר לו ורואה סימן ברכה בלימודו- תפקידי לעודד אותו, לתמוך, ולעשות מה שבגבולות היכולת שלי כדי שיצמח ויתפתח במקום בו הוא נמצא. וכאן נמצאת כל ההערכה לנשות האברכים שיוצאות ועובדות וחוזרות ומגדלות ומתפקדות כדי לתמוך ולתת כוח לבעל שלהן בתפקיד שלו.
ואם הבעל- לא יכול, לא מסוגל/ לא מתחבר, או יש קושי כלכלי או אחר. שוב זה אותו תפקיד!!! לתמוך בו, לחזק אותו ולהיות איתו במקום שמאפשר לו התפתחות וצמיחה. וכיוון שיש לכל אישה חלום- איך ייראה ביתה, ובציבור שלנו החלום הוא ברוך ה' להיות אשת תלמיד חכם, אז במקרה כזה- התפקיד של האישה הוא סופר משמעותי, ועוד יותר יקר ערך וחשוב! הרי את מקריבה ומשקיעה ומגדלת, ועוזרת לבעלך ותומכת בו, גם כשזה לא ממש מה שהיית רוצה. אבל בעצם- את עושה את תפקידך בשלמות, עוד יותר ממי שקל לה.
את ראויה להערכה ולהערצה! ושניכם יחד, שמצליחים גם להקים בית של תורה, מבלי שהבעל ישקוד עליה יומם וליל- הערך של הבית שלכם עצום וגדול.
אתם יחד, תומכים אחד בשני, גם כשזה לא קל. וזו עבודת הבית שלנו, עבודת ה' שלנו- להיות עזר כנגדו, גם כשזה כל כך שונה מהחלום. בעיקר אז.
מלא כוחות והצלחה! מאחלת לך שתצליחי להיות גאה בו, ומאחלת לו- שהוא ירגיש את זה.
מצטרפת להנ"ל, זה ה- אתגר המשמעותי בנושא הזה!
אני באותו מצב בדיוק וגם ההרגשות זהות,
ותודה על התגובות המחכימות שנותנות כ"כ הרבה כח!
יש משהו נוסף ששמעתי שנתן לי הרבה כח באופן אישי-
השאיפה והתפילות לבית של תורה כשהבעל יוצא לעבוד והשיחות על הזכות הגדולה יכולות להיות גם על הילדים-
כלומר, ההשקעה וההתמסרות ללימוד שלהם, וגם הזכות הגדולה שיש לאמא לילדים שגדלים על אדני התורה.
שזה גם זכות הנשים- האמהות- שמולכיות את בניהם ללימוד התורה.