שלום לכולן,
בעלי יצא לעבוד – וקשה לי מאד!
בעלי יצא לעבוד לפני כמה חודשים וממש קשה לי.
הצעד שלו נכון וחכם עבורו אבל לי לא קל בכלל. אני מתביישת מההורים שלי, מאחיות שלי שהבעלים שלהן אברכים רציניים, לחברות אני לא מעזה בכלל לספר, וכל פעם שעולה בשיחה נושא קשור אני מתכווצת, למשל כל השיח בערב פסח שהבעל בבין הזמנים וכו'.
כל החברה שלי היא נשים אברכיות ופתאום רק אני לא! וזה קשה לי ממש, כי אני רציתי לא פחות מכל מי שסביבי…
מפחיד אותי מאד גם הרמה של הבית, ובנוסף קשה לי פתאום להעריך את בעלי… כי אם מדברים במושגים של עבודה והכנסה, אז אני מנוסה ממנו ועם מקצוע טוב, כך שאני מרוויחה הרבה יותר ממנו.
השינוי הזה ממש מטלטל אותי ולא קל, למרות שבשכל אני מבינה שהוא היה נצרך ונכון.
אני אשמח לשמוע מעוד נשים שמתמודדות עם מצב דומה – מה נותן לכם כח? את מי אתם שומעות? כל הרצאה שנייה ב'קו למען אמהות' וכו' זה על נשות אברכים, ואני מרגישה שכל העולם הברור שלי התערער וזה קשה ממש.
תודה!
נעמי
יש גם לך שאלה? נושא שמציק לך? זאת ההזדמנות שלך לשאול שאלה באנונימיות מוחלטת!
כתבי כאן וכולנו ננסה לעזור לך!
ממליצה לשמוע הרצאות של הרב יחיאל יעקבזון , הוא אומר שבית של תורה נקבע דווקא על ידי האישה ולא האיש…. ורק שנזכר שבכל השנים עברו עד הדור שלנו הגברים עבדו וקבעו עיתים
ברור שקשה לך.
משהו שחונכת אליו, איזו תמונה שהחזקת בראש במשך שנים, שנים (כשבחרת מגמה, מסלול וכו') הולכת ונמוגה למול עיניך.
וזה לא משנה אם יגידו לך שזה מה שצריך לעשות, וזה רצון ה', זה טוב… ולהיות עובדי ה' באמת……
את מן הסתם יודעת את זה.
זאת פשוט הפרידה מתפיסת עולם שנבנתה נדבך אחרי נדבך במשך שנים.
אני חושבת שבכל תחום בחיים שבו עוברים פתאום שינוי וטלטלה צריך רגע לעצום עניים ולהתרחק מהסיטואציה בדמיון, תראי את עצמך גרה בארה"ב, בקהילה הכי חרדית שם. (אולי אפילו תלכו לבקר שם?)
את ובעלך. דמייני את הכבוד שהוא מקבל על עצם היותו תורני. את הכבוד לידע הקודם בלימוד ועל כך שזכה ללמוד בישיבות הקדושות בארץ הקודש. (מי בכלל שואל אם הוא עובד? הרי זה כבר ברור שכן….)
דמייני את עצמך עוברת לגור על אי בודד, שניכם. אתם נאבקים על בניית חיים וקיום.
האם בדמיון את מסוגלת להיפרד מהדמיון הישן שהתבסס לך במח אי שם בגיל 18 וליצור תמונות חדשות?
בלי שום הסתכלות חברתית?
זה מה שנתן לי כח כשנתקלתי בסיטואציה דומה. (שונה משלך) כשהייתי צריכה להיפרד מתמונות ודמיונות ישנים……
ה' ישלח לך כח עד שתרגישי בכל ליבך שאת נמצאת בדיוק במסלול המתוכנן בשבילך. (ואת ההפנמה שזאת בעצם תמונה ישנה מאוד שנוצרה הרבה לפני שנולדת….)
אני מעריכה-לא, מעריצה- את בעלי, שיצא לעבוד.
מעריצה אותו שמוכן ללכת נגד העולם והסחף, ולעשות מה שטוב לו באמת.
מעריצה אותו שמקפיד על לימוד בכל יום, ולא מוותר עליו.
מעריצה אותו על ההקפדה להשאר יהודי חרדי במאת האחוזים, גם כשזה כולל לוותר על עבודות מגרות יותר.
כואב לי בכל פעם שאני אומרת לילדים שלי 'אבא הלך לעבודה', ולא לכולל. הכאב נמצא. גם האכזבה, על מה שהכינו אותנו בסמינר, 'בית של תורה', כאילו שישנה רק דרך אחת לבית הזה. אבל יש הרבה דרכים נכונות לכל אחת להגיע לבית של תורה.
לצערי הרב מאד, לא חסרים אנשים שיושבים בכולל ומעשנים וגוללים בסמארטפונים ומדי פעם מעיפים מבט לספר, והעיקר ששמם "אברכים". מכירה מקרוב כמה כאלו.
אני יודעת שזה עצוב ולא רוצה לפרט מדי בפורום ציבורי. אבל אני כבר איבדתי את ההערכה למושג 'אברך' ו'אשת אברך'. לפעמים אנשים חושבים שהתואר הזה מאפשר להם לעשות הכל.
'אברך' הוא תואר, ולא יותר. 'בן תורה' היא המחמאה האמיתית, והיא מגיעה לבעלי ביושר.
חזק!
אמת לאמיתה.
הי מסכימה איתך מאד גם על זה שכל אישה צריכה לכבד את בעלה לא קשור למה שהוא עושה וגם על זה שיש הרבה אברכים שיושבים בטל בכוילל אבל זה לא נכון להגיד שבגלל זה מזלזלים במושג של אברך .
לא צריך כדי לתת כח להוריד את המושג הנשג אברך..!
היי,
מכאן עד לזלזל במי שיושב ולומד
(וגם במי שרוצה להיות שם, אפילו שלא מצליח ללמוד, אבל רוצה להשתייך לשם)
הדרך רחוקה…
וואי, איזה ניסוח מושלם!
מזדהה איתך
מנסיון של שנים רבות
גם את מוזמנת, להזדהות עם עצמך ולהבין שאת מרגישה הכי טבעי ובסדר.
ברור שכאשר משהו בלתי צפוי קורה בחיינו זה קשה
ובפרט אם הוא לא מתקבל בכבוד בסביבה.
חפשי בקביעות נקודות חיוביות בבעלך
והמנעי מלחשוב עליו רע.
הרעיון לחפש חברה תואמת הוא רעיון מקל.
בד בבד אל תרשי לעצמך לשנות התנהלות חינוכית בעצמך ובבית בגלל שבעלך עובד….
אם יצא מהדבר הזה,מהשאלה שלך קבוצת העצמה לנשים כמונו-אני מצטרפת!!!
הקב"ה יודע כמה זה קשה לי,שורף לי את הלב כשאני יוצאת לרבי עקיבא (בבין הזמנים בעיקר) ורואה את העולם שאני לא חלק ממנו,
כמה קשה לי לחזור הביתה,לחייך,לתפקד,לא לבכות(וזה קשה לי מאוד!!!)
אני אישית לא מספרת לחברות שבעלי עובד-זה מכווץ אותי עדיין….
יחד עם זאת עשיתי עבודה(ועדיין עושה)לשנות ולהעריך אותו בזכות מה שהוא-כן,גם הכסף שהוא מכניס לבית עוזר לי לגמור את החודש בלי מינוס ובלי צמצום בהוצאות!.
אני עדיין מתפללת ואמשיך להתפלל שהקב"ה יזמן לבעלי את האופציה ללמוד-גם רבי עקיבא התחיל בגיל 40 ללמוד ועשה שינוי בחיים(ולמי שזה רחוק לה מידי שתקח את הרב אורי זוהר שגם עשה שינוי בגיל מתקדם והגיע למה שהגיע).
אין שום חוק בעולם שקובע שאם לא למדת X זמן אחרי החתונה בכולל-אז בחיים לא תחזור לזה(גם הפוך אין שום הבטחה שמי שלומד זמן X זמן אחרי חתונה לא יצא לעולם העבודה…)
ואני רוצה לומר עוד משהו שבהתחלה שחשבתי על זה נבהלתי אבל זו היתה הערה מלמעלה:
מי אמר שהתפקיד של בעלך כעת הוא ללמוד ולא לפרנס בית?!
לכל אדם יש שליחות ומטרה שלשם כך הוא בא: אדם אחד לא מספיק למד בגלגול הקודם ולכן עכשיו הוא צריך ללמוד וחברו כן למד אבל לא נשא עול של משפחה וזה התפקיד שלו כעת(זה לא אומר שהוא לא יכול לחזור ללמוד אך הוא צריך למצוא את שביל האמצע ללמוד ופרנסה)-ויוצא שאת עוזרת לו בתיקון שלו!!
חשבת על זה פעם?!
וואו, איזה נושא רגיש.
אני בשידוכים הרבה שנים והנושא הזה ממש מציק, מצד אחד אני בחורה שמורה ואני חולמת על תלמיד חכם, מצד שני שומעת משפטים מכל הסוגים שלמה אני חושבת את עצמי בגיל הזה… ועד מתי אשאר לבד… ואני נפגשת גם עם כאלה שפחות חשבתי כי אולי… ואני רוצה בחור צדיק שאוהב את השם בכל הלב שלו (אי אפשר להגיד את זה לשדכנית אבל לכתוב כאן זה בא בקלות).
והקולות שבתוכי:
1. " עד שאת מתחתנת תהי עקרת בית, למה אני רוצה את עול הפרנסה על עצמי? עד שיהיה לי ילד סוף סוף אני רוצה להיות בבית!".
2. ועוד קול שאומר- אבל המשפחה שלי כולם לומדים, אהיה שונה…
3. ועוד קול שאומר- עד שאני מתחתנת אחרי כל כך הרבה תפילות, אז רק עם תלמיד חכם.
ועוד הרבה קולות מכל הכיוונים.
מה אתן חושבות??ו
ואז שואלים אותי- מה את מחפשת???
אויש, אני מחפשת בחור טוב, ירא שמים, עם מידות טובות שיהיה לי הרבה אושר לחיות איתו. (וכן, אני יודעת שנשואין דורשים עבודה, ב"ה מספיק שנים בשידוכים לדעת שלא הכל ורוד אחר כך לא צריך לומר לי את זה כל הזמן, אשמח לשמוע לפעמים שנישואין זה גם דבר משמח שיכול לעשות טוב ולא רק מעצבן).
מישהי חמודה מאד:)
לא קשור לנושא הפוסט,
אבל נישואין הם דבר שמח, מאד. וטוב מאד.
שווה לך להמשיך להתאמץ ולהמשיך לחלום…
עוד יהיה לך טוב גדול בעז"ה!
תודה!!
שלום לחמודה!!
מגיבה לפי הסדר:
1. להיות עקרת בית זה לא חלום ורוד, ורוב הנשים שהבעל שלהן עובד, יוצאות גם הן לעבוד מטעמי פרנסה או אוורור
2. להיות שונה מהמשפחה לדעתי האישית- זה בסדר גמור, זה משחרר, מעצים ונותן אפשרות לבחור את החיים שלנו בעצמנו
3. אחרי כל כך הרבה שנים ותפילות- אני מאחלת לך רק תלמיד חכם!!
בלי לפסול או להוריד אנשים אחרים, ברור שהשאיפה שלנו היא אחת,
להיות אשת תלמיד חכם זו מעלה עצומה!!!!!
וכן, בן תורה שחי בעולמה של תורה בוודאי אמור להיות עם מידות טובות, יראת שמים וקרבת ד' יותר משאר הציבור.
וחיי תורה אמיתיים הם חיים טובים, שגורמים לאושר עד בלי די!!!
לא רואה שום סיבה שבחורה שמורה וטובה תתפשר על דבר כל כך מהותי לפני החתונה,
ואם תשימי לב- כולן כאן משתפות מסיטואציה שהן התחתנו עם בן תורה שישב ולמד, והקושי שנגרם בעקבות הכרח לצאת לעבוד אחרי X שנים.
בלי לדבר על כך שבחור שלא לומד לפני החתונה בהכרח קשה לו יותר לשמור על עצמו,
ופערים רוחניים בין בני זוג זה אחד מחסמי האושר הכי גדולים שיכולים להיות…
אז אני ממליצה לך להתפשר על כל דבר חיצוני שאפשר, אבל לא על דברים פנימיים ומהותיים כל כך,
ומאחלת לך שתמצאי מהרררררר את זיווגך,
ושיהיה תלמיד חכם ועובד ד' אמיתי
ותהיו מאושרים!!!!
לנחמי, מישהי חמודה היא כנראה כבר לא בת 21…
נכון נחמי, אני לא בת 21 אלא בת 38 [אולי יש כאן צעירות ממני אפילו].
אני כבר לא חולמת על משפחה גדולה בכלל
בגילי אומרים תודה שמצליחים להתחתן בעז"ה
וכל ילד מתנה מהשם תודה רבה.
ותודה למגיבות, כל אחת שנתנה מזמנה לענות לי, הוסיפה ונתנה משהו!
ישר כוח. שנזכה לעשות נחת רוח להקב"ה. זה הכי חשוב
נישואין הם דבר מדהים אם באים בגישה הנכונה 🙂
והפוסט המקורי הוא אחד הנושאים החשובים להבנה של מהם חיי נישואים ומה תפקיד האשה.
לדעתי, כל עוד בשידוכים תפנטזי כאוות נפשך, (כמובן מי שרוצה להתחתן תדע לתעדף, אני לא יודעת מה עדיף, להתחתן עם ת״ח בגיל מבוגר או שעדיף כמה שנים קודם עם מישהו לא בול מה שתכננתי כשהייתי בסמינר ואולי ל״הספיק״ עוד כמה ילדים? אני בטוח לא יודעת לענות על זה….)
אבל ברגע שאת מתחתנת אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהבעל הזה הוא הכי טוב עבורך ואת יכולה לשחרר את רשימת החלומות/ציפיות שלך, ומעכשיו רק להבין איך עם הבעל שה׳ נתן לך את חיה הכי טוב.
זה דבר גדול לבחור בחיים על פי מה שנכון לי ולעבודת ה' שלי בלי לחשוב על מה יגידו.
ככלל שיעור הבית היהודי בסמינרים קצת מעוותים את התמונה- כשמדברים על בית של תורה מדברים על תורה- ולא מדברים על בית.
לפעמים בנות חושבות שהן מתחתנות כדי לתת לבעל ללמוד…
קביעת עיתים לתורה זה חובה- כמה ומתי זה משתנה מאוד.
מי שחי על פי התורה, ועובד את ה' במעשיו ובחירותיו הוא עבד ה'.
זה מוזר להגיד שיש סחף חברתי לאברכות- כי זה דבר חיובי מאוד, ובאמת עצום. אבל מי, שמכל סיבה שהיא- זה לא נכון לו ובכל זאת עושה זאת זה בדיוק סחף חברתי.
אני לא יודעת מה איתכן,
שאני הייתי בכיתה ה' סמינר (י"ג), המחנכת אמרה לנו בפירוש ככה:
"בית של תורה, זה לא בית דווקא שאבא אברך שלומד כל היום, בית של תורה זה בית שהתורה היא מעל הכל! ומה שהכי חשוב בבית זה מידות טובות" והיא לימדה אותנו שיעורים שלמים עצות להתמודד עם כעסים, איך ללמוד לותר, להיות אדם סבלני וטוב יותר לבריות.
וואו, אני נמצאת בדיוק באותה סיטואציה, והפלא ופלא- מרגישה הפוך! אני לא אומרת לך 'מבינה אותך וזכותך להרגיש', את זה אמרו לך המון לפני. מאמינה שהתחזקת.
אני באה מבית חזק מאד, שמרני ורבני, ועכשיו כשלא היתה ברירה ובעלי יצא לעבוד, קיבלתי כוחות.
כתבת "הצעד שלו נכון וחכם עבורו" וזה בהחלט ראוי להערכה! החלטה נבונה! כמה אברכים לא בנויים לשבת וללמוד, מסיבות רוחניות, וממשיכים לעשות זאת? רק כי "מה יגידו?" ומה יהיה עם השאיפה לבית של תורה…. תרגישי גאווה בצדק! תשדרי את זה לסביבה. תהיי משוכנעת בעצמך. אנחנו אמורים להרגיש טוב אם אנחנו עושים את הדבר הנכון, לכן "שקר" לפעמים הוא אמת ביהדות.
ממליצה לך לצפות בסרטון המחזק הזה, נתקלתי בו לפני כמה שבועות ושלחתי לבעלי למייל 😉
https://www.jdn.co.il/j_world/2397645/
ובקיצור:
מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש במפגש עם בני תורה עובדים: "כולם סוג א' בדרגות, אז ודאי, הדרגה של מי שלומד כל הזמן, זה דרגה יותר מבעל בית, זו דרגה אבל זה לא סוג ב', זה כמו כהן ולוי שלישי ורביעי, הווארט סוג ב' זה פסול, כולנו סוג א'"
הי רק מגיבה על מה שכתבת: כמה אברכים לא בנויים לשבת וללמוד, מסיבות רוחניות, וממשיכים לעשות זאת? רק כי "מה יגידו?" ומה יהיה עם השאיפה לבית של תורה….
הרבה אברכים גם אם הם לא מצליחים ללמוד נשארים די לנסות שוב ושוב.
וגם אם יש כאלו שבאמת לא מנסים עדיין הם נשארים כי יש להם עדיין שאיפות מעצמם וגם רוצים כמה שהם יכולים לתת דוגמא אישית של אברך חרדי.
תודה על התגובה הזאת…
אני לא יודעת עד כמה בעלי נהנה ללמוד אבל רואה שהוא ממשיך וממש לא כי "מה יגידו" אלא כי זה מה שצריך לעשות והוא ישקיע בשביל זה, גם אם קשה.
וכשיש ימים של חופש או יום שישי – כואב לי מאוד מאוד שלא פותח ספר יום שלם…
אבל אני יודעת שהתפקיד שלי הוא להיות אישה בשבילו- להכין ארוחות חמות, לנקות לכבס ושיהיה לו כיף לחזור הביתה.
ועוד משהו בעניין העידוד- אני אישית שמתי לב שלא כזה נכון לעודד למשהו שהוא התשוקה שלי ולבעלי קצת קשה עם זה… זה מסתכל אותו עוד יותר.
זה פשוט לא הנושא שלי כמה הוא לומד והאם עבר יום שלם בלי לימוד או לא. התפקיד שלי הוא להיות אישה טובה לבעלי. וזהו.
לא לחנך ולא למשוך אותו בעקיפין לעשות את מה שאת רוצה…
גם אנחנו עברנו את זה, זה ממש להתקלף מהזהות שלכם ולבנות זהות חדשה
זה תהליך קשוח שגרם לנו בהתחלה הרבה כעס כלפי הצוות החינוכי בישיבה ובסמינר שהביאו אותנו למשבר הזהות הזה (לא בכוונה)
(אני חושבת שאפילו להרגיש אכזבה ועצב- זה משהו שלא היה אמור לקרות לי בעולם מתוקן)
עם הזמן מכירים עוד ועוד אנשים מסביבנו שעובדים ושומרים על יראת שמים לא פחות מאברכים, קובעים עיתים לתורה ברצינות ובמסירות מעוררת הערצה
אני דווקא חושבת שלהרגיש אכזבה או עצב כשבעל לא ממשיך ללמוד זה בהחלט אמור לקרות בעולם מתוקן.
לכולנו יש שאיפות- רוחניות וגשמיות, וזה דבר מצויין!
וכששאיפה שלנו לא מגשימה את עצמה לעת עתה זה מאכזב! מאד!
ובפרט דבר שבעולם מתוקן אמור להיות פסגת השאיפה והאושר שלנו,
לשלוח את הבעל ללמוד תורה!
כל המצוות כלולות בכל מילה של לימוד תורה,
הקב"ה יושב ולומד עם כל איש מישראל,
אין גבול למה שאפשר לדבר על חשיבות ומעלת לימוד התורה ולומדי התורה!
להגיד שזה לא מאכזב ומעציב?
רק מה, אנחנו כאן בתפקיד מסוים, עם כלים מסוימים, וצריכים להכיר מה תפקידנו כעת ומהם הכוחות שלנו,
ולחיות עם זה הכי טוב שאפשר, לא להישאר כל החיים בדיכאון ודמעות- למה אני לא אשת רבי עקיבא.
בהקבלה לנושא פחות טעון- אני בהחלט אמורה להרגיש צביטת צער בלב כשלא הצלחתי לכוון כמו שצריך בתפילה.
גם דיכאון וגם השלמה אוטומטית אלו תגובות שלא יקדמו אותי לשום מקום בעבודת ד'.
אבל כן לראות את האידיאל של תפילה בכוונה מול העיניים ולנסות להתקדם לשם, למרות שאני יודעת שלעולם לא אצליח להוציא תפילה מושלמת.
א. אין לי אחריות על הבחירות של בעלי (בניגוד למסרים של המורות, שהכל בידיים של האישה) לכן זה לא דומה לאכזבה שאני מרגישה כשלא כיוונתי בתפילה
ב. בעולם מתוקן אדם ירא שמים וקובע עיתים לתורה הוא מדהים ומוערך ולא מאכזב
מצטרפת לכולכן, כל אחת כתבה בטוב טעם. נעמי- חזקי ואמצי!
בעלי- עובד, אבל זה רק העיסוק. מעל לכל הוא יהודי יקר, בן תורה, עובד ד' ככל יכולתו. וזה מה שאני רואה בו.
אמנם אני לא גדלתי כמוכן על החינוך הטהור והשאיפה הפשוטה לבעל אברך, ולכן כנראה זה לא היה לי קשה שהוא עובד,
הפוך אולי, להעריך איש מקצוע אמיתי שהכל אצלו על פי דעת תורה (וגם הלקוחות מרגישים ומעריכים זאת! אפשר לחשוב גם על הקידוש ד' שזה עושה, על החסד שהוא עושה)
לקבל את בעלי כפי שהוא ולהעריך אותו באמת- זו עבודה של כל אחת מאתנו.
זה באמת ענין של התמונה הפנימית שלנו, וגם סוג של בגרות לקבל את העובדה שיש הרבה הרבה הרבה דרכים.
וגם קהילות שלמות שבשבילן מה שבעלך עשה זה לגמרי הדרך שהולכים בה.
אנו נוטים לשפוט לפי מה שאנו רגילים לראות סביבנו, ולתת ציונים לתורה, יראה וצדקות. ורק ד' רואה ללבב.
תפתחי את הראש, הלב והעיניים לשונות בין בני אדם. יש כל כך הרבה יהודים בעולם
לא הכל שחור/ לבן, יש הרבה צבעים (גם בלבוש…) לעבודת ד'…
הילדים שלי גדלו בסביבה ליטאית, אברכית, (ולא נראה לי שהתביישו באבא שלהם- וזה תלוי גם במה שאמא מרגישה…)
ובאוירה צנועה, מסתפקת במועט ושמורה בבית!
מצטרפת למי שאמרה שתהיי שותפה ופתוחה איתו ותדברו על זה.
אחרי שתעבדי את השינוי ותתאוששי תוכלי גם להיות גאה בו!
ובזכות, הדיון הזה שפתחת,
כולנו כאן התחזקנו בקבלת רצון ד', באהבת ישראל,
ונחייך היום יותר לבעל, לה משנה מיהו ומה הוא עושה…
ממליצה מאד מאד על הספר "תורתו ואומנותו" של הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי,
מעצב תפיסת חיים שונה לחלוטין על בני תורה עובדים, מאד אחרת ממה שלימדו בסמינר…
מנרמל רגשות ותובנות שעולות מתוך החיים, ומאפשר רף תורני גבוה וממלא גם בחיים שאינם אברכיים.
קראתי ברצף מקצה לקצה.