אסור לי לצום

ערב יום כיפור. אני מקבלת פסק הלכתי שאסור לי לצום, אפילו לא בשיעורים.
אני נזכרת איך לפני תשעה באב, אמא באה והודיעה לי שגם השנה, כמו בשנה שעברה, נאסר עלי לצום,
עיניה היו כאב. לא רציתי לראות בהן, לא רציתי לראות עוד כאב.
"בעזרת השם ביום כיפור תוכלי לצום כמו כולם" היא מצצה תקווה יפה, פיזרה אותה לעברי.
חייכתי. לא רציתי להגיד לה שזאת אשליה, לא רציתי להכאיב עוד.
יותר משכאב לי בעצמי, כאב לי על הצער הנורא הזה שאני גורמת לה עכשיו.
לו הייתי חכמה לחסוך ממני את הכל, לו יכולתי לגרום לי לא להידרדר כל כך. אבל הקוץ של המשפחה שוב דוקר אצבעות,
מכה ומוציא מהן דם. שוב הוא מכאיב לאבא, לאמא.
קוץ שאני.

והגיע יום כיפור. ואסור לי לצום.
אשמה, אשמה נוראה, אלוקים בוודאי כועס עלי, לא אוכל לקדש את שמו, גם ככה אני כל כך חומרית, מתעסקת במראה ובמשקל,
אז שלפחות יתנו לי יום אחד שבו איסור האכילה מוחלט, ולא מפני שאני קבעתי,
מפני שאלוקים קבע.

אני רוצה לצום. אני רוצה לצום כמו כולם. עד שיש הזדמנות בה הצום לגיטימי. אני רוצה לצוםםםםםםםםםם.
אני רוצה יום אחד לצום עם כולם, לחוות איתם את הרעב שאני חווה כל יום, יום אחד לא להיות לבד.
זה כואב לי כל כך. כואב לי מאלוקים, אני מצערת אותו. כואב לי מאמא, אני מצערת לה. כואב לי, אפילו שגם ביום כיפור הקודם לא צמתי,
כואב לי ממני.
מרגישה בהמית, לא ראויה.

הלוואי יכפר לי עיצומו של יום,
כל כך ריקה אני.
וצום.

—–

גמר חתימה טובה,
חגית.