אנחנו כולנו האמהות של מוישי. את חייבת לעצמך את המילים האלו לכבוד החג >>>

באותו לילה מוישי ידע שזה היום האחרון שלו כאן.

הוא עבר במטבח.

פתח את המקרר .

סגר.

הלך.

הציץ בחדר הילדים.

הביט במאיר.

מאיר ישן עמוק.

הוא סידר לו את כיפת הלילה על הראש.

דיני וחני ומוטי, 

כולם ישנים.

הנשימות שלהן רגועות.

העיניים עצומות.

תמימות—

הוא–

הוא כל כך רוצה גם.

לעצום עיניים תמימות.

מול כל העולם הזה.

ולישון, לישון, לישון ולא לקום.

אבל הוא יודע,

שמחר.

מחר.

הוא הולך מכאן.

ולא חוזר.

הוא רק רק יעשה סיבוב אחרון במטבח, בסלון.

הוא יאכל רק עוד עוגייה אחת.

הוא רק יריח חזק את הבייבגרו של חיים.

הוא רק יעשה כבר משו,

שיפסיק לשרוף לו העניים.

שיפסיקו להתפתל לו המעיים.

שיפסיקו כבר, 

הקולות האלו מבפנים.

–

מוישי

אתה לא בסדר.

איך 

אתה הולך ככה

לאבא לאמא.

איך אתה ככה טורק את הדלת לכל המשפחה,

איך אתה עוזב חיים של תורה והלכה 

למה? למה אתה תמיד מתנהג ככה?

מה מוישי, מה רע לך?

מוישי שם אוזניות חזק חזק על האוזניים.

הבומים מתפוצצים לו בראש,

והוא כבר לא מרגיש כלום.

ארבע לפנות בוקר.

עוד שלוש שעות

הוא הולך להתחיל חיים חדשים.

הוא חייב להתחזק מבפנים,

הוא חייב 

לישון—-

איך נרדמים כשחייבים?

מתחת לפוך המכשיר מהבהב.

מליון אורות מרצדים.

אבל שום דבר עכשיו לא מצליח 

לגנוב למוישי את הלב.

מוישי בן שלוש. מוישי בן ארבע. מוישי בן חמש. מוישי בן שש.

מוישי,

לא מצליח ללמוד.

מויש לא מצליח לשרוד.

מוישי בן שבע, מוישי בן תשע, מוישי בן עשר—

יש סיום בחיידר!!

מוישי רוצה—

כל כך רוצה להשתתף להיות חלק…

אז הוא מרים את היד חזק וצועק:

"הרב'ה, אני יביא את העוגה הכי הכי מפוארת,

אמא שלי מקשטת—"

והרבה מהנהנן,

מה יש לו לעשות?

מסכן…

מוישי חוזר הביתה עם עיניים מאושרות.

אמא מזהה שיש בשורות טובות.

מוישי צועק "אמא, יש סיום! 

ואת, את מכינה את העוגה הכי מפוארת"

ואמא מאשרת,

מאושרת, 

בשבילו.

יום לפני הסיום. 

דיני… דיני הקטנה הקיאה…

המון.

המון פעמים.

בלילה אמא רצה איתה לבית חולים.

עברו המון, המון שעות.

למוישי שרף בלב נוראות.

מחר הסיום—

ואמא לא הכינה עוגה.

ואיך יהיה לו, המסכן, חלק בתורה??

חמש בבוקר.

אמא חוזרת.

עיניים אדומות.

דיני רדומה.

אמא נופלת על הספה ממוטטת.

העיניים כמעט נעצמות.

ופתאום משום מקום היא מתעוררת—-

מוישיי!!

הסיום!

העוגה!

היא… היא…. חייבת!

…היא הבטיחה!

היא תקנה, היא תזמין, היא תשלח את הבנות…

היא לא מסוגלת לזוז מהספה!

העיניים שלה עצומות!

אבל אמא של מוישי הבטיחה—

להקציף,

לערבב,

לקשט בסוכריות.

לתת למוישי ללקק—

לצעוד ברחוב עם העוגה—

שאמא שלו הכינה.

ולהרגיש יום אחד בחיים, 

שיש לו גם חלק.

אמא של מוישי

מתיישבת על הספה,

בבגדי עבודה עוד מהבוקר.

על החצאית כתמים של פליטות,

מטפחת מהוהה,

היא מתיישבת על הספה,

ומדברת עם בורא עולם במילים שלה,

במילים של כל האמהות היהודיות

בכל הדורות.

—

"טאטע,

באפס כוחות אני קמה ומכינה לו את העוגה.

מתחננת אבא,

תפתח לו, תפתח לו את הלב לתורה,

שיאהב, שיתחבר"

היא בכתה על הכדור ההוא. 

שהוא לוקח ולא עוזר…

חמש וחצי בבוקר.

קרן שמש ראשונה בחלון.

אמא של מוישי מקציפה ביצים.

פותחת מיקסר.

זורעת סוכריות, מוסיפה פנינים.

שבע וחצי,

מוישי מתעורר,

הלב שלו כבד—

הוא ילד טוב של אמא.

הוא לא מפריע.

הוא לא יזכיר את העוגה.

הוא נכנס למטבח.

אמא.

עיגולים שחורים מתחת לעיניים.

אושר בלחיים.

עוגת חמש קומות על השולחן במטבח.

ולידה יש מכתב.

"מוישי שלי,

רציתי שתשמח

התאמצתי כל כך,

ידעתי שגם אם לא אכין, תסלח.

אתה כל כך טוב,

אני רוצה שיהיה לך טוב"

מוישי מחבק את אמא.

דמעות עולות לו לעיניים.

הוא צועד ברחוב בגאווה.

יום אחד הוא ילד

כמו כל הילדים.

 — —- —-

זה היה לפני כל כך הרבה שנים…

כמה? שש? שבע?

כמה קרה מאז—

איך… איך… הכל השתנה—???

מויש קם מהמיטה,

זורק את האוזניות,

מכבה את המכשיר.

מסתכל על החדר שהיה לו לבית

כל כך הרבה שנים,

ומרגיש עמוק בפנים.

שהוא—

לא הולך מכאן לעולם.

הלילה ההוא,

לפני שבע שנים.

אמא שלו,

שחצתה בשבילו יבשות וימים,

העוגה הזאת שהיא הכינה במסירות.

מוישי נשאר.

אולי,

רק עוד יום אחד??

ללכת אף פעם לא מאוחר,

הוא יהיה ילד טוב של אמא.

רק עד מחר.

ואנחנו כולנו

האמהות של מוישי…

00

ועוד כמה מילים שאני חייבת לומר:

נכון.

אני יודעת.

לא כל הסיפורים נגמרים בהפי-אנד .

מסתובבות בעולם מספיק אמהות שחצו בשביל הילדים שלהן ימים ונהרות,

ובכל זאת הילדים שלהן בחרו אחרת.

אבל אנחנו,

כולנו.

כל אישה שיושבת כאן.

ונלחמת על עוד קצת תורה בבית, על עוד קצת קשר, על עוד קצת חיבור.

אין לאף אחת מאיתנו מושג כמה כח יש לכל מעשה קטן.

וכמה אנחנו, בעצם הוויתנו, 

מקיימות יום יום את התורה בדורנו.

אשרינו.

מה טוב חלקנו.

קרדיט להניה שוורץ היקרה שאצלה קראתי לראשונה על מוישי, ובזכותה מצאתי לו מילים.

חג שמח חברות!

מוזמנות היום בהמוניכן!

למופע חי שלי בביתר' עם התזמורת של דניאל ארבלי ועוד המון תוכן מחבר ויהודי!

הקטע יעלה על הבמה בשילוב מוזיקה חיה – ערב של רוממות רוח.

היום, יום שלישי במתנ"ס פריימן, רח' החוזה מלובלין,

כניסת קהל בשמונה.

תבואי להגיד שלום!

—

ירושלמיות? לא לדאוג!

גם אליכן אני מגיעה!

גלריית המקלט מארחת אותי ואת טובי ויינברג למופע המלא שלי.

מופע בוטיקי קטן ועוצמתי תפסו מהר – כרטיסים כאן.