על חרטה וגעגוע

חודש אלול של שנה שעברה. אחרי קיץ סוער ועמוס, הגיעו ימי הרחמים והסליחות, עמוסים לא פחות.

אני חוזרת אחורה במחשבות, נזכרת והלב שלי מתכווץ.

זאת שוב אמא בטלפון, אני שוב מרימה והלב שלי מפספס פעימה.

מה עם סבא?

'אותו דבר', אמא נאנחת אבל מפוקסת, לא מתפרקת. הם לא עוזבים אותו לרגע, יומם ולילה סביבו במסירות שלא ראיתי מעולם.

מיטה מיוחדת מ'יד שרה', שידת פלסטיק מלאה בציוד רפואי, שלט מאיר עיניים שמזכיר איזה יום היום, תמונות של הנכדים, ספרי תהילים – אבל בבית. מוקף במשפחה וקירות מוכרים.

'מקווה שאצליח לבוא מחר לפני ההופעה' אני אומרת.

'אל תטרחי כלכך,' היא עונה, 'את עמוסה בהופעות, תקופת שיא, כולם רוצים לשיר אלול'.

אבל אני שומעת את העייפות סודקת את קצוות הקול שלה, היא תשמח שאבוא.

אני אבוא. אני אסתדר. אצא מוקדם לפני הפקקים. 

זה אומר שגם היום לא אראה את הילדים כשהם חוזרים מהחיידר. בבוקר ישנתי כשהם יצאו, חזרתי מהופעה בשתיים בלילה אחרי יום ארוך שכלל גם חזרות ופגישות ליינאפ.

למחרת אני לא מצליחה לקום בזמן, יוצאת בשנייה האחרונה ובקושי מספיקה להגיע לבלאנס,

בטח שלא לבקר את סבא.

וככה גם שבוע אחר כך,

ושבוע אחריו.

הוא כבר לא כל כך מדבר, אמא אומרת. הוא חלש מאד. אבל עדיין מתעקש לחייך, בטלפון הוא מתאמץ להגיד לי שבת שלום, חוצב מתוכו כל מילה במאבק.

המופע האחרון שלי באלול, בני ברק.

יעל כליפא ותמר אנטון מגיעות ישר מבנייני האומה, אני עושה בלאנס גם בשבילן. בודקת שהאוזנייה שלהן עובדת, שהמיקרופון בווליום הנכון, שישמעו את המוזיקה ואת עצמן.

לפני שעולים אני לוחשת להשם, מורגלת – שיהיה לרפואת סבא שלי, בנימין בן אסתר. בלב אני לא מספיק מבינה איך אפשר להגיד 'לרפואה' כשיודעים שהכל הולך לכיוון אחד.

'שיהיה לזכותו' אני משכתבת את הבקשה שלי.

המון נשים ובנות צורחות איתי 'כי אתה ק—דוש!' איך אני שמחה שהתעקשתי על השיר הזה.

'מידת הרחמים עלינו התגלגליייי' אני שואגת עם הקהל. רחמים זו מילה שהופכת לי את הבטן, כלכך רוצה רחמים.

ריקודים של תפילה ושמחה ובכי וצחוק ביחד.

ונגמר.

יעל כליפא מפוצצת אנדרנלין מארגנת לנו אפטר פארטי. בואו נקנה ארטיק בתחנת דלק ונחגוג את סיום אירועי אלול ונפטפט ונרכל (סתם, אסור) ויהיה כיף.

אנחנו מותשות מכדי לסרב, אבל בדרך לאוטו הפלאפון שלי מצלצל.

סבא, הוא איבד הכרה.

באותה שנייה אני יודעת שאין אפטר ואין פארטי ואין כלום.

תוך חצי שעה אני בנתניה.

אחרי חודש כמעט שלא ראיתי אותו, סבא שלי קטן ומתוק במיטה הענקית, הדופק ברצפה, הסטורציה מתנדנדת.

בשנייה האחרונה אני נצמדת אליו, לוחשת לו מהר – סבא הגעתי. 

סליחה שרק עכשיו. תדע שאין מקום בחיים שלי שאין בו אותך – מילים שאמרת, שירים ששרת, דברים שלימדת אותי.

מניין של צדיקים מגיע – אנשים שמכירים אותו כבר שנים, תלמידי חכמים שלומדים איתו קבלה כבר שנים, עומדים סביבו, אומרים וידוי וקריאת שמע.

הדופק מתייצב, הסטורציה תקינה. אז הם נשארים ומתחילים לשיר – פיוטי סליחות, פיוטים של ראש השנה ויום כיפור.

קה שמע אביונך

לך אמור לאימי כי ששונה פנה

קל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה

הם שרים, שרים, שרים.

ואנחנו בוכים, בוכים, בוכים.

סבא שותק ונושם בעיניים עצומות, רגעים של דין ורחמים מעורבבים, הלוואי שהוא שמע את מה שאמרתי לו. 

כשהשעון מתקדם לאט לאט כולם מתעייפים ומתפזרים לישון בבית הגדול, שנת ארעי.

לא לא, אני לא עייפה, לא רוצה לישון, אני אשמור פה על סבא בינתיים.

עם ספר תהילים ביד, מתפללת ובוכה. משתדלת לדייק ככל יכולתי בניקוד ובעיצורים, כמו שהוא מקפיד כלכך.

מדי פעם מספרת לו דברים שאני זוכרת ממנו, כלכך הרבה רגעים של תורה, אמונה ושמחה פשוטה.

אני מדברת מתפללת ושרה לסבא כל הלילה ("עכשיו הבנתי למה הוא נפטר…" אמרה אחותי בהומור השחור שלה למחרת – "שיגעת אותו!")

בבוקר אנחנו נפרדים בדממה, כמה הייתי נותנת כדי לקבל ממנו בחזרה מבט של ברכת הדרך,

כמו תמיד כשהיינו נפרדים והוא היה מלווה אותנו עד הדלת, עד המעלית, עד האוטו – סעו לשלום, אליהו הנביא אתכם.

אליהו הנביא איתך סבא, וכל הצדיקים עומדים שם לקבל את פניך במחולות.

אנחנו נישאר כאן מפורקים מגעגוע וננסה לעשות לך נחת.

אחר כך, ברגע שאין לו מילים, בקצה המיטה הריקה אני רואה את הכיפה שלו. היא מסמלת בשבילי כלכך הרבה, והיא מחממת לי את הכיס כל אותו השבוע.

***

שנה עברה, לפעמים אני לא באמת מבינה איך הוא לא כאן, במרחק טלפון כשיש לי שאלה הלכתית, בראש השולחן בשבתות, חגים, 

יושב ליד הספר בשבת בבוקר מוקדם, שניים מקרא ואחד תרגום במנגינה יפייפיה,

מחלק בחשאיות דרמטית סוכריות על מקל לנינים,

מלווה אותי לדלת, אליהו הנביא איתך.

שנה עברה, ושוב אלול מגיע,

אבל סבא לימד אותי משהו שלא אשכח יותר לעולם,

כל ההופעות יעברו, מחיאות כפיים ידעכו, במות ואורות וקהל ומוזיקה – בסוף הם רק העבודה שלי, 

יש דברים חשובים פי אלף, ואני רוצה לחזור בתשובה,

אני רוצה שיהיה לי זמן לבקר את סבתא,

להיות בבית עם הילדים,

לשתות קפה עם אנשים שאני אוהבת,

לחיות את החיים שהשם נתן לי בהכרת הטוב ובשמחה על מה שיש, ולזכור מה מקומו של כל דבר,

שיהיה אלול קרוב עם הרבה נחמה ורחמים.

—

בתמונת השער: סבא שלי זצ"ל.