חודש אלול של שנה שעברה. אחרי קיץ סוער ועמוס, הגיעו ימי הרחמים והסליחות, עמוסים לא פחות.
אני חוזרת אחורה במחשבות, נזכרת והלב שלי מתכווץ.
זאת שוב אמא בטלפון, אני שוב מרימה והלב שלי מפספס פעימה.
מה עם סבא?
'אותו דבר', אמא נאנחת אבל מפוקסת, לא מתפרקת. הם לא עוזבים אותו לרגע, יומם ולילה סביבו במסירות שלא ראיתי מעולם.
מיטה מיוחדת מ'יד שרה', שידת פלסטיק מלאה בציוד רפואי, שלט מאיר עיניים שמזכיר איזה יום היום, תמונות של הנכדים, ספרי תהילים – אבל בבית. מוקף במשפחה וקירות מוכרים.
'מקווה שאצליח לבוא מחר לפני ההופעה' אני אומרת.
'אל תטרחי כלכך,' היא עונה, 'את עמוסה בהופעות, תקופת שיא, כולם רוצים לשיר אלול'.
אבל אני שומעת את העייפות סודקת את קצוות הקול שלה, היא תשמח שאבוא.
אני אבוא. אני אסתדר. אצא מוקדם לפני הפקקים.
זה אומר שגם היום לא אראה את הילדים כשהם חוזרים מהחיידר. בבוקר ישנתי כשהם יצאו, חזרתי מהופעה בשתיים בלילה אחרי יום ארוך שכלל גם חזרות ופגישות ליינאפ.
למחרת אני לא מצליחה לקום בזמן, יוצאת בשנייה האחרונה ובקושי מספיקה להגיע לבלאנס,
בטח שלא לבקר את סבא.
וככה גם שבוע אחר כך,
ושבוע אחריו.
הוא כבר לא כל כך מדבר, אמא אומרת. הוא חלש מאד. אבל עדיין מתעקש לחייך, בטלפון הוא מתאמץ להגיד לי שבת שלום, חוצב מתוכו כל מילה במאבק.
המופע האחרון שלי באלול, בני ברק.
יעל כליפא ותמר אנטון מגיעות ישר מבנייני האומה, אני עושה בלאנס גם בשבילן. בודקת שהאוזנייה שלהן עובדת, שהמיקרופון בווליום הנכון, שישמעו את המוזיקה ואת עצמן.
לפני שעולים אני לוחשת להשם, מורגלת – שיהיה לרפואת סבא שלי, בנימין בן אסתר. בלב אני לא מספיק מבינה איך אפשר להגיד 'לרפואה' כשיודעים שהכל הולך לכיוון אחד.
'שיהיה לזכותו' אני משכתבת את הבקשה שלי.
המון נשים ובנות צורחות איתי 'כי אתה ק—דוש!' איך אני שמחה שהתעקשתי על השיר הזה.
'מידת הרחמים עלינו התגלגליייי' אני שואגת עם הקהל. רחמים זו מילה שהופכת לי את הבטן, כלכך רוצה רחמים.
ריקודים של תפילה ושמחה ובכי וצחוק ביחד.
ונגמר.
יעל כליפא מפוצצת אנדרנלין מארגנת לנו אפטר פארטי. בואו נקנה ארטיק בתחנת דלק ונחגוג את סיום אירועי אלול ונפטפט ונרכל (סתם, אסור) ויהיה כיף.
אנחנו מותשות מכדי לסרב, אבל בדרך לאוטו הפלאפון שלי מצלצל.
סבא, הוא איבד הכרה.
באותה שנייה אני יודעת שאין אפטר ואין פארטי ואין כלום.
תוך חצי שעה אני בנתניה.
אחרי חודש כמעט שלא ראיתי אותו, סבא שלי קטן ומתוק במיטה הענקית, הדופק ברצפה, הסטורציה מתנדנדת.
בשנייה האחרונה אני נצמדת אליו, לוחשת לו מהר – סבא הגעתי.
סליחה שרק עכשיו. תדע שאין מקום בחיים שלי שאין בו אותך – מילים שאמרת, שירים ששרת, דברים שלימדת אותי.
מניין של צדיקים מגיע – אנשים שמכירים אותו כבר שנים, תלמידי חכמים שלומדים איתו קבלה כבר שנים, עומדים סביבו, אומרים וידוי וקריאת שמע.
הדופק מתייצב, הסטורציה תקינה. אז הם נשארים ומתחילים לשיר – פיוטי סליחות, פיוטים של ראש השנה ויום כיפור.
קה שמע אביונך
לך אמור לאימי כי ששונה פנה
קל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה
הם שרים, שרים, שרים.
ואנחנו בוכים, בוכים, בוכים.
סבא שותק ונושם בעיניים עצומות, רגעים של דין ורחמים מעורבבים, הלוואי שהוא שמע את מה שאמרתי לו.
כשהשעון מתקדם לאט לאט כולם מתעייפים ומתפזרים לישון בבית הגדול, שנת ארעי.
לא לא, אני לא עייפה, לא רוצה לישון, אני אשמור פה על סבא בינתיים.
עם ספר תהילים ביד, מתפללת ובוכה. משתדלת לדייק ככל יכולתי בניקוד ובעיצורים, כמו שהוא מקפיד כלכך.
מדי פעם מספרת לו דברים שאני זוכרת ממנו, כלכך הרבה רגעים של תורה, אמונה ושמחה פשוטה.
אני מדברת מתפללת ושרה לסבא כל הלילה ("עכשיו הבנתי למה הוא נפטר…" אמרה אחותי בהומור השחור שלה למחרת – "שיגעת אותו!")
בבוקר אנחנו נפרדים בדממה, כמה הייתי נותנת כדי לקבל ממנו בחזרה מבט של ברכת הדרך,
כמו תמיד כשהיינו נפרדים והוא היה מלווה אותנו עד הדלת, עד המעלית, עד האוטו – סעו לשלום, אליהו הנביא אתכם.
אליהו הנביא איתך סבא, וכל הצדיקים עומדים שם לקבל את פניך במחולות.
אנחנו נישאר כאן מפורקים מגעגוע וננסה לעשות לך נחת.
אחר כך, ברגע שאין לו מילים, בקצה המיטה הריקה אני רואה את הכיפה שלו. היא מסמלת בשבילי כלכך הרבה, והיא מחממת לי את הכיס כל אותו השבוע.
***
שנה עברה, לפעמים אני לא באמת מבינה איך הוא לא כאן, במרחק טלפון כשיש לי שאלה הלכתית, בראש השולחן בשבתות, חגים,
יושב ליד הספר בשבת בבוקר מוקדם, שניים מקרא ואחד תרגום במנגינה יפייפיה,
מחלק בחשאיות דרמטית סוכריות על מקל לנינים,
מלווה אותי לדלת, אליהו הנביא איתך.
שנה עברה, ושוב אלול מגיע,
אבל סבא לימד אותי משהו שלא אשכח יותר לעולם,
כל ההופעות יעברו, מחיאות כפיים ידעכו, במות ואורות וקהל ומוזיקה – בסוף הם רק העבודה שלי,
יש דברים חשובים פי אלף, ואני רוצה לחזור בתשובה,
אני רוצה שיהיה לי זמן לבקר את סבתא,
להיות בבית עם הילדים,
לשתות קפה עם אנשים שאני אוהבת,
לחיות את החיים שהשם נתן לי בהכרת הטוב ובשמחה על מה שיש, ולזכור מה מקומו של כל דבר,
שיהיה אלול קרוב עם הרבה נחמה ורחמים.
—
בתמונת השער: סבא שלי זצ"ל.
מצרפת לך — אם פחות נוח לך אז אני אוכל לשלוח לך למייל בעזרת ה'
כן, זאת אני
שירי נשיא
זה קרה לפני 8 שנים.
ירדתי מהמונית לשקט צלול של ערב בעמנואל,
המפיקה לא אמרה כלום חוץ מ – יש לך שעה לשיר, תחכה לך בחוץ מיכל, בהצלחה.
אני לא רואה מיכל, אבל כן רואה שער של מתנ"ס ומלא נשים נכנסות, יוצאות, מפטפטות
וצוחקות.
בכניסה סדרנית בת שבע עשרה לועסת מסטיק ומבקשת ממני כרטיס.
"אה, לא אני… אני אמורה לשיר פה".
חברה של הסדרנית בדיוק אומרת משהו מצחיק, היא צוחקת בלי לשמוע אותי ושוב אומרת
" גברת איפה הכרטיס?"
המילה 'גברת' מחזירה לי את האסרטיביות שהיתי צריכה – "אני הזמרת, אפשר בבקש
הלקרוא לאחראית?"
"מותק" ואומרת –סופסוף מיכל מגיעה, כולה חיוכים, מחזיקה תבנית ענקית של פסטה מוקרמת, קוראת לי
"עכשיו יש הרצאה ואז סטנדאפ ואז את".
כשאני מנסה לגמגם משהו על בלאנס, היא בדיוק נותנת הוראות לחבורת סדרניות נוספת,
ואז אומרת 'יופי תמצאי לך מקום תקשיבי להרצאה, תהני' והולכת בלי להציע לי מהפסטה.
באולם עצמו שורות שורות של נשים, אוכלות במרץ ומקשיבות.
אני מבינה שיש לפחות שעה לחכות אבל אין מקום לשבת, אז אני יוצאת החוצה להעביר
את הזמן ולחפש אוכל אחר.
הכל שקט וקריר ושליו. מרכז מסחרי פצפון שומם וסגור, חוץ ממכולת מאובקת שבה אני
קונה פחית תות-בננה ושוקולד.
יושבת על ספסל בעימנואל המנמנמת. שומעת שירים באוזניות, מכרסמת שוקולד ומנסה
לא להילחץ מההופעה המתקרבת.
פתאום.
מקצה השביל.
נגשת אלי אישה עם מטפחת כחולה ועיני ם דואגות:
"גברת," )עוד פעם גברת!!( "את צריכה עזרה אולי?
"אני רואה אותך פשוט מסתובבת פה ואת לבד… ומאוחר קצת… את גרה באיזור? יש לך איך
לחזור הביתה? יודעת מה! יש לי רעיון, אולי את רוצה לבוא איתי? יש פה עכשיו במתנ"ס
מופע מדהים! את ההרצאה הפסדנו, אבל יש את יהודית אריה, ואחר כך הופעה של זמרת!
אומרים מישהי מדהימה!"
_____היום ב'ה כבר למדתי לתאם מראש את הבלאנס, לבקש חדר נורמלי מאחורי הקלעים,
ולקחת מהפסטה בלי רשות.
אבל יש עוד משהו שמקל לי על החי ם.
אף אחד לא מדבר על זה,
כי לא פוליטיקלי קורקט,
הכי מגניב להתעלם באצילות כזאת של – "לא באמת אכפת לי, זה עובר מעלי",
אבל זה לא.
זה נכנס מתחת לעור, למקומות שגם ככה רגישים וקשורים לערך עצמי, אהבה ושי כות.
היום נדבר על מחיר הפרסום.
היום, ברוב המקרים עוד לפני שאני יודעת מי האחראית – האחראית כבר מזהה אותי.
אני זוכרת את הרגע בו הבנתי שמשהו השתנה –היום כשאני מגיעה לאולם, כולן מציעות לי קפה ומחי כות בחמימות.
הלכתי ברחוב רבי עקיבא בבניברק ופתאום על המדרכה מולי קבוצת נערות הפסיקה
לדבר ונעצה בי עיני ם נדהמות. נכנסתי מהר לחנות רנדומלית באי נעימות )שמיז(
אבל כשדפדפתי בין הקולבים פגשתי נערה נוספת שקראה בקול גדול – "יו! זאת את! הי תי
בהופעה שלך שבוע שעבר, היה מהמם!"
המוכרת הרימה את הראש מהפלאפון וכולן הגניבו מבטים,
הסמקתי למוות, אמרתי תודה ומיד קניתי חולצה סגולה במידה XS כדי לשדר עסקים כרגיל.
לקח לי זמן להרגיש פחות רדופה, ועוד קצת זמן כדי להתחיל להינות מזה.
יש את אלה שניגשות. איתן הכי כיף.
הן אומרות שלום, מספרות איפה הן ראו, שמעו, אהבו או שנאו אותי, וכולנו ממשיכות
לדרכנו שמחות וטובות לב.
יש את המתלחששות מרחוק.
לא מזיק. לפעמים אם יש לי אומץ אני מנופפת לשלום.
יש את אלה שמסבירות לסביבתן מי אני )וכל הרחוב שומע שזאת ההיא שעשתה לנו
קולולם בנופש!(.
יש את אלה שלא בטוחות.
תגידי, את שירי נשיא במקרה?
ויש את אלה מטבריה, שחולקות איתי מראה בשירותים במירון ואומרות- "יו את לא מבינה
איך את דומה לזמרת ההיא, נו, לא זוכרת איך קוראים לה."
לפעמים זה מביך, כמו הפעם ההיא בקניון רמות.
אישה מהממת אחת היתה באמצע לספר לי איך השפעתי לה על החי ם, ובדיוק ברגע
השיא המוכרת צעקה מהמחסן 'מי ביקשה מידה ארבעים ושמונהההה??'
נאלצתי לעצור אותה, להרים יד נבוכה ולשמוע את המוכרת צועקת שיש את זה עד מידה
46 ויהיה לי קטן לדעתה.
ולפעמים זה זוועה, כמו היום בו קארין בשדה התעופה צעקה עלי ואני עליה, וקיוויתי בכל
ליבי שאף אחת שם לא מכירה אותי ומבינה עכשיו שאני לא מדהימה כמו שהיא חשבה.
****פעם אחת הגעתי לרבי שמעון, ופתאום נכנסה במלא הדרה אישה שכווווולם מכירים. אין
אחת שלא ראתה או שמעה או יודעת מי זאת. אף אחת לא ניגשה אליה כמובן, אישה אישה
וסידורה, אבל תהיתי לפשר יראת הכבוד שתקפה אותי.
הרי היא אישה כמוני, רגילה.
והרי כולנו שווים לפני השם.
אז למה? רק בגלל שהיא מוכרת?
מאז אני קצת חוקרת את הקטע הזה.
רבי נחמן כבר הזהיר מאד מלהיות 'מפורסמים' ובשכל הקטן שלי ברור שאני מבינה למה.
פרסום באופן מידי גורר קצת שקר.
יש תדמית, וצריך לשמור עליה, אז מטפחים סביבה מין שקר דק שמורכב ממציאות לא
מאוזנת.
כתוב – כבוד מלכים – חקור דבר.
כבוד אלוקים – הסתר דבר.
כשמגיע לאדם 'כבוד' חיצוני – בשמים מתחילים לחקור אחריו. מי הוא ולמה מגיע לו הכבוד
הזה?
אבל כבוד אלוקים – הסתר דבר. כשמכוונים הכל לכבוד שמים – שורה ברכה שכזאת, ויש
הסתר מרגיע וקדוש.
בינתים אני מיטלטלת בין שניהם.
זו עבודת חי ם,
את אחת התזכורות אהבתי במיוחד –אבל השם הטוב שומע תפילות, מנפץ בועות דמיוניות ושולח תזכורות.
ישבתי בקצפת עם חברות, שתינו סחלב ודיברנו על אומנות ומוזיקה כיאה לנשים עמוקות
הזדקפתי בכסא והקריאה נשמעה שוב, בקול רם יותר –וחכמות כמונו, כשפתאום נשמעה קריאה בחלל – "שירי נשיא פה????"
"איפה שירי נשיאאא????"
וואו.
תודה תודה, ברוך השם- ומצאתי את עצמי עומדת מול נער צעיר עם בלורית –קמתי באצילות והסתובבתי לכיוון הקול, מוכנה ומזומנה לחי ך בענווה ולהגיד שכן, זאת אני,
"את שירי נשיא?"
"כן. למה?"
"קחי גברת, השארת את האשראי שלך על הדלפק"
____אז נגיד שמחר אנחנו נפגשות ברחוב:
מביכים בחנות יד שניה שאני אוהבת –אם אני נראית זוועה, עי פה ועצבנית, אוכלת משהו משמין או מדפדפת בקולבים של בגדים
תתעלמו ותעשו כאילו לא ראיתן, כי יש מצב שאני אהיה לא נחמדה ותפסיקו לאהוב אותי,
והרי יש לי תדמית לטפח והבה לא נהרוס אותה.
אבל אם אני זוהרת, נינוחה, רגועה, חי כנית ויוצרת קשר עין – מהר לבוא להגיד שלום ולספר
מה שלומכן היום.
יש לי כמה חברות שהכרתי בדיוק ככה