סליחה מאדון בן הרוש

תיקי עלתה לבמה בצעד מהוסס.

היה נראה שהיא סוחבת איתה משא קטן שהיא לא בטוחה עדיין באשר לרצונה להפקיד אותו אצלנו. אבל זה היה מפגש חברתי בחברת נשים שמכירות את תיקי ואוהבות אותה – תכף גם אתם תרגישו ככה- וזה גרם לה לחזק את הצעדים.

”זה סיפור זקן” ככה היא פותחת את הנאום. עכשיו, תבינו – תיקי לא נראית זקנה, אבל בואו נגיד שגם תעודת תלמידה בסמינר כבר לא בתוקף.

”כשהייתי ילדה, שאתן מבינות שזה לא היה אתמול, גרתי בשכונה קצת בעייתית. כסף לא היה על העצים וגם לא בכיסים של ההורים, הם מצידם ניסו לעשות הכל, אבל הכל הזה היה מוגבל וקטן ואנחנו הסתובבנו די משועממים בחוץ, מחפשים תעסוקה מעניינת. ככה מצאתי את עצמי מסתפחת לחבורה של ילדות חמודות מבפנים אבל מבחוץ… בוא נגיד שרואים אותן יותר בפוזות לא מחמיאות מאשר במצבי סחיבת סלים לזקנים…

אני, ילדה תמימה וקצת מחפשת הכרה, או צומי בלשון העם, נצמדתי אליהן ונדבקתי בדרכן." נימת התנצלות ואי נעימות מתלווה לווידוי של תיקי, והיא לוקחת אוויר לקראת עיקר הסיפור.

”יום אחד משועמם וחם במיוחד, הסתובבנו לנו כהרגלנו ומדדנו בפעם העשירית את רחובות השכונה, עד שריבה המנהיגה הבריקה רעיון: "בואו ניכנס לגינה של בן הרוש, יש לו גינה יפה". בן הרוש היה שכן מבוגר שגר באותה שכונת רכבת צפופה אבל התמזל מזלו קצת יותר והייתה לו חצר נחמדה שאותה טיפח באהבה בכל זמן פנוי. בצהלות של שמחה נכנסנו כולנו לחצר המטופחת, הסתובבנו והרחנו את כל הפרחים היפים שצמחו שם ואז בלי לחשוב בכלל, ומתוך רוח של שטות וכנראה גם ריקנות, התחלנו לתלוש את כל הפרחים אחד לאחד. הסתובבנו בגינה המטופחת, תלשנו וזרקנו והשחתנו עד שגינה פורחת ומושקעת הפכה ל“סלט קצוץ דק”.

אחרי מעשה ההרס הזה נשאר בנו עוד אומץ לעמוד בצד ולחכות לתגובתו של אדון בן הרוש החביב.

מה אגיד לכן, זעקות השבר שלו כשהוא ראה את מעשי ידיו מושחתים והרוסים לא יוצאים לי מהראש”.

תיקי שוב מתכווצת והקהל עוקב אחרי הסיפור בהתכווצות משלו. "אנחנו שומעות אותו נאנח וגונח וקורא: ’הגינה שלי! הפרחים שלי! למה? למה עשו לי את זה?’ וזה היה השלב שבו סוף סוף שאלנו את עצמנו – למה באמת???

מאותו רגע נכנסה בי הצעקה של השכן, נתקעה לי עמוק בתוך הלב ולא זזה משם. ככה חזרתי הביתה עם מועקה גדולה ושחורה כשאני חוזרת שוב ושוב במוחי על השאלה: למה? למה עשיתי את זה? כנראה שכל האומץ שהיה לי נגמר ונשאר על רצפת שיחי הגרניום המעוכים, כי לא היו בי שאריות מזה כדי לבוא ולבקש סליחה מהשכן.

אבל המועקה שבתוכי לא עזבה. להפך. כל שנה היא הלכה וצמחה, הלכה וגדלה ובאופן כללי פשוט הלכה איתי לכל מקום. חבילת פרחים מרוסקים על הגב.

איתה עליתי לסמינר והתייצבתי פחות או יותר, איתה התחתנתי, ואיתה, רק גדולה יותר, ילדתי ילדים. ככה עשור ועוד עשור ועוד אחד. 30 שנה! 30 שנה סחבתי איתי את האשמה הזאת וחיפשתי לה תשובה.

אבל אצל הקדוש ברוך הוא לכל דבר בעולם יש תשובה. וגם לזה הגיע הזמן הנכון.

יום אחד הלכתי לבקר את אימי המבוגרת ביקור שבשגרה. חזרתי אל שכונת ילדותי, הזכרונות מהמקום כבר מטושטשים, ריבה נעלמה מהאופק אל עתיד לא ברור, ואני אישה בוגרת וקצת עייפה. פתאום בזווית העין אני רואה איש כמעט מוכר יורד מהאוטובוס וצועד לאט. מוכר כי זה היה בן הרוש בכבודו ובעצמו, ו”כמעט" כי הפנים שלו היו מכוסות בכל כך הרבה קמטים שנדרשו לי כמה שניות כדי להבין שבינגו, זה בן הרוש! קצב ההליכה האיטי שלו איפשר לי עוד כמה שניות כדי לקבל החלטה מידית שעכשיו אני פונה אליו ומבקשת סליחה, יהיה מה שיהיה! אני נעמדת מולו ושומעת את הלב שלי דופק, חוזרת להרגיש ילדה קטנה ופתיה שפוטה של ריבה השתלטנית. לא חושבת יותר מידיי ומיד יורה לאדון הקשיש את הסיפור העתיק – "אדון בן הרוש, אני מבקשת סליחה! כל כך הרבה שנים אני מצטערת על זה!"

זהו. עשיתי את זה, עכשיו לא אכפת לי שיצעק עליי, שיגרש אותי, שירביץ לי עם המקל שלו או שיקרא למשטרה. אני עומדת ככה כנועה, ואז אני רואה את המבט שלו מבין כל הקמטים מאיר וזורח בחיוך גדול, חיוך כזה של זקנים שכבר מבינים שהחיים קצרים מדי בשביל לכעוס על פטוניות. והחיוך הזה עושה לי ממש טוב, ואז הוא אומר לי את המשפט הכי יפה בעולם:  ”אני סולח לך, אני סולח. את יכולה להיות רגועה”.

זיהיתי בקהל כמה עיניים מצועפות, כשתיקי אמרה: ”הרגשתם פעם מה זה שמשקל של 30 קילו יורד לכם מהלב? אני הרגשתי."

ואיזה שובל מנחם היא השאירה אחריה כשירדה מהבמה.

תמיד יש מקום לסליחה, כמו שהפרחים לעד יפיצו ריח.

מהבמה:

מירי השחקנית מתעטפת בבד שחור, מתכווצת לגוש קטן, היא נצמדת לאביגיל (שמגלמת את תיקי) ולא מרפה.

בכל מקום שתיקי הולכת – הגינה, הסמינר, אפילו לחתונה – הגוש השחור הזה איתה, לוחש לה באוזן: “פרחים… פרחים… איך העזת?”

תיקי מדלגת בין תחנות של זמן שנוצרות באמצעות עיגולי בדים ומנסה להוריד את הגוש שנצמד אליה ללא רחם. כשאביגיל פוגשת את חיה בתפקיד בן הרוש קורה הדבר הגדול: החיוך של בן הרוש פוגש את הגוש, פותח את הבד השחור והודף את מירי לרצפה, גורם לאביגיל להרגיש קלילה ומשוחררת.

הביתה:

משחק אהוב מאוד על הקטנים בבית:

”נעים – לא נעים.”

 כל אחד בתורו – כולל אמא, כן? – מספר מה היה לו לא נעים היום. למשל:

“לא נעים שאחותי אכלה לי את השוקולד האחרון.”

הקהל (כלומר המשפחה) עושה פרצוף שמשקף את זה. ואם יש בבית מישהו מוכשר, הפרצוף כולל גם קולות רקע.

אחר כך כל אחד מספר מה היה לו נעים – נגיד:

“נעים שקיבלתי עוגייה ענקית מהמורה.”

שוב – כולם עושים פרצוף שמח.

חשוב מאוד לסיים ב“נעים” – אחרת הולכים לישון עם פרצוף חמוץ, ואף אחד לא רוצה לחלום על הגינה של בן הרוש.

משפט פלייבקיסטי

“כשאת מדברת – את הדמות הראשית בשבילי.”