חצי פנים

"בוקר אחד אבא שלי קם ומגלה שחצי מהפנים שלו משותקות".

כך תהילה, שיושבת מולי על הבמה, פניה מביעות חוסן, אמונה תמימה והליכותיה צנועות.

המופע הנוכחי מלא באנרגיה חמה של בנות נעורים, מתוך עשרות אצבעות שמונפות כדי לעלות לבמה ולספר סיפור, משהו בתווי פניה של תהילה קורא לי לקרא לה. הם משדרים יציבות, אמונה ושלמות עצמית.

אז מגיע הסיפור שלה ואני מגלה שצדקתי (טוב, מה שלא צדקתי אני לא מספרת)

"אבא שלי קם בוקר אחד ומגלה שהוא משותק בחצי מהפנים" כאן היא זורקת לנו בבטחון של אנשי רפואה מושג לועזי שאני לא מצליחה לזכור את שמו, וזאת ההגדרה של הבעיה. לחובבות הז׳אנר הרפואי אציין שנזכרתי במושג אותו היא הגתה בקלילות: פציאליס.

"כמובן שכולנו נלחצנו והתפללנו הרבה שזה יעבור. השרירים שלו פשוט עמדו דום בצד הימני של הפנים, וכשהוא חייך תלוי מאיפה הסתכלת, בכל צד הבנת משהו אחר" נשמע עצוב, הקהל עוקב בדאגה אחר ההמשך.

" באותה תקופה קנינו רכב חדש. אבא שלי הגיע נרגש הביתה, ובחצי חיוך בישר לנו את הבשורה הטריה. ירדנו הילדים עם אמא שלי למטה, רצינו לראות בעינינו את הקסם החדש בכבודו ובעצמו. אמא מתכבדת לעשות את הפתיחה, האוטו נפתח בפנינו ב׳מלוא הדרו׳ ואז היא מגלה שברכב החדש מתנוסס לו מסך גדול ובעייתי שאבא לא שם לב אליו בעת הקניה. לחיצה אחת על הפעלת המסך הספיקה כדי להבין שזה ממש אבל ממש לא בשבילנו. להורים שלי היה ברור שלא משתמשים ברכב לפני שמתפטרים מהמסך המציק, אמא שלי אמרה: "המסך הזה לא יהיה אצלינו אפילו לא דקה ויהי מה!".

תהילה מדגישה את "ויהי מה" עד שכולנו מדמיינות את האמא הנחרצת עומדת מולנו, מניפה אצבע מורה ומתמלאות ביראת כבוד.

 "מדיבורים למעשה, עוד לפני שהספקנו לעלות הביתה הם כבר היו במוסך, ורק עוד כמה דקות עברו עד שהמוסכניק חילץ את המפגע מהאוטו . כדרכם של מוסכניקים דיבר איש המכוניות על המסך בהתלהבות, לטענתו המסך הוא מהסוג האיכותי ביותר שקיים בשוק ושוויו 4000 ש"ח, והוא לא עוצר מנאומו אלא ממשיך בלהט שהוא בעצמו רוצה ומוכן לקנות את המסך המדובר כאן ועכשיו בסכום הזה בדיוק ובמזומן! 

אבל אמא שלי היקרה, אשה חזקה מאד (אהה, התפוח קרוב אם כן… ) אמרה  בנחישות: אם המסך הזה הוא הרסני ומזיק, זה לא מספיק לדאוג רק לעצמנו, אני לא רוצה  להחטיא עם זה אף אחד אחר. זה המסך  ילך למיתה ואנחנו נלך לחיים טובים וארוכים. שלום!" אבי כמובן חשב כמוה והנהן בצד שמאל של הפנים שלו בהסכמה מלאה.

ככה מצאנו את עצמינו חבורה של שבעה ילדים עליזים באמצע הסלון מנפצים לרסיסים מסך גדול, יקר ומושך, שעד מהרה הפך לחלקיקי ברזל ופלסטיק זולים…" 

אני מסתכלת על הקהל, רואה את ההתרגשות בעיניים של הבנות, את הטוהר,וההערכה שעוברת בלי מילים אל תהילה היישר מהלבבות הנרגשים, ויודעת שגם בלי שתהילה תמשיך לספר, משהו גדול כבר קרה כאן.

אבל אין הרבה זמן למחשבות, אני מתרכזת בתהילה: "באותו השבוע, תאמינו או לא, השיתוק בפנים עזב את אבא שלי לגמרי! הוא חזר לתפקד בלי רופאים ובלי טיפולים. עכשיו החיוך של כולנו שלם." 

ומהחיוך המקסים של תהילה אני מסתכלת סביבי ורואה רק עיניים מחייכות בהתרגשות.

משפט פלייבקיסטי:    העולם הוא ספריה אנושית אחת גדולה, כל אדם הוא ספר שאפשר לשלוף ולקרא.

הביתה

תרגיל ניגודים

הילדים מתחלקים לזוגות.

ילד א׳ מספר לבן זוגו משפט שמבטא רגש מסוים: אני עצוב כי לא יצאנו היום לגינה".

בן הזוג צריך לאמר את אותו המשפט אבל ברגש הפוך ולנמק: "אני שמח שלא הלכנו לגינה כי כך היה לי פנאי לסדר את אוסף הגוגואים שלי".

ככל שמתרגלים יותר, זה מצחיק, משעשע את הילדים ובעיקר מרגיל אותם לשים לב שלא הכל שחור-לבן.

הכי כיף לשחק עם אמא – אמא אומרת משפט והילד הופך אותו. אבל אחר כך תורה של אמא להחזיר לו….

התרגיל מפתח חשיבה לא מקובעת ומלמד להתבונן על כך שלכל דבר יש שני צדדים למטבע.

מהבמה

בשיקוף של תהילה לקחה חני השחקנית בד שחור והתכסתה איתו, כך הפכה להיות המסך הרע והנכלולי. אביגיל ומירי גילמו את ההורים של תהילה. בקול מתקתק וחלקלק  ניסתה חני בתפקיד המסך לפתות אותם להשאיר אותו אצלם ברכב ולהינות מההיצע הצבעוני שלו.

היא כרכה סביבם בדים בצבעים זוהרים וקראה:

”אתם חייבים לנסות אותי, החיים שלכם עומדים להשתנות”

אבל מירי שהיתה האמא האמיצה תפסה אותו בשתי ידיה, כיווצה אותו, קפלה וכופפה אותו על הרצפה עד שנדם.

בשלב הזה קמה חני מהרצפה ועברה לגלם את תפקיד הבעיה הרפואית שהתאזרחה על פניו של האבא. היא נצמדה אל אביגיל בדמות האב, הפכה לגוש דביק על פניו, ולאט לאט החלה לצאת ולהמשך מפניו אל הרצפה באמצעות הצעיף השחור, כשבמקביל אביגיל מזיזה את שרירי פניה והקהל מבין שהפנים הקפואות של האבא מתחילות לחזור לחיים. החיוך הגדול של אביגיל מתרחב לקול מחיאות הכפיים של הבנות בליווי המוזיקה שהפכה לקצבית לשמחת כולן.