שידוך, שוקולד ומורה מהדור הקודם

שדכנית מתקשרת ומציעה בחורה למאיר.

אני מקשיבה לכל המלל שנשפך קצת באדישות ומנסה לכתוב בקצרה את הפרטים הרלוונטיים.

 אופס.

משהו תופס אותי…

"יש להם ילדה בת 10, תסמונת דאון, מטופחת, מתוקה, הם משקיעים בה את כל הנשמה"….

כן?

אני חושבת לעצמי.

ומה אמרת להם על שירה?

 מה אמרת עלינו???

איך שיווקת אותה ואותנו לצד השני?

 גם עלינו אמרת שאנחנו משקיעים את הנשמה?

"הבחורה עצמה הלכה ללמוד חינוך מיוחד בעקבות ההתנסות בבית והחיבור לנושא".

לא רוצה. אני מתקפדת בתוך תוכי, לא רוצה שתבוא לפה ילדונת בת 20 ותמתח ביקורת על ההחלטות שלי.

מספיק קשה גם ככה…

בתיה!

הגזמת…

לאן הלכת?

את נהיית "שוויגער" עוד לפני שנהיית באמת "שוויגער"…

מה את רוצה מהילדונת הזו, שהיא בינתיים רק הצעה…

גם אם יצא מהשידוך הזה משהו, האופציה שהילדונת העדינה מאוד כמו שאומרים עליה, תבוא ותביע דעות ותמתח ביקורת קצת רחוקה, לא?

מה קורה לך בתיה? אני שואלת את עצמי בלילה במרפסת, על כוס קפה עם קרח שמאיר, הבכור שלי, מכין לי ברוב התחשבות.

לא צריכה לחשוב יותר מידי.

 כל הקולות של השנה וחצי האחרונות עולים בי.

 מתנפצים על הלב.

 מנפצים אותו שוב…

"את לא שלמה עם ההחלטה", אני אומרת לעצמי עם דמעות. "זו את שנקרעת כל הזמן בשאלה אם יכולת לעשות יותר.

אם יכולת לבחור אחרת, אם היו אולי אופציות נוספות.

זוכרת איך בכית לסגנית של בית הספר?

זו בחירה בין אופציה גרועה, לאופציה גרועה יותר".

מאיר יוצא אלי למרפסת, "עוד כוס קפה? ללכת לקנות לך שוקולד? נגמר בבית".

"בין הזמנים", אני מחייכת מתוך הדמעות. "חשבת שתישאר שורה של שוקולד לרפואה? אבל תודה על ההצעה".

אני מביטה בו בגאווה, רואה איך הוא צמח, בוגר כל כך, מתחשב כל כך, 

מודה לה' כי זה לא מובן מאליו.

"מה עם ההצעה?" הוא מברר בעדינות, "משהו מעניין?".

"האמת שכן, תן לי לעשות עוד כמה טלפונים".

"ואת ככה כי? הוא שואל בעדינות.

"אני לא שלמה עם ההחלטה, עוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים…"

הוא אפילו לא שואל איזו החלטה, ואין לי כוח להסביר איך זה קשור להצעה שלו.

פתאום אני מבינה שהקב"ה שלח לי הסחת דעת מושלמת: שידוך להתעסק איתו.

"את יודעת שאני לא מבין בסמינרים", הוא כמעט מתנצל. 

"לצערי אתה מבין יותר מידי, הרבה יותר ממה שבחור אחר אמור להבין".

"אם תיפגשו, אולי אל תעלה את הנושא הזה, לפחות לא מיד, בהתחלה."

כמה שלא רציתי שהבנים יהיו מעורבים, לא הלך לי…

למרות שהם לא הרבה בבית, למרות שניסינו בעלי ואני למדר אותם, זה לא עבד.

הבנים, ותהילה, ואפילו אילה כולם שמעו, כולם הבינו או לא, כל אחד בהתאם לגיל, ובהתאם לאופי.

ואני נאלצתי להתמודד עם התגובות, וגם זו הייתה חזית לא פשוטה בכלל.

היו תקופות שבאמת האמנתי שכל הקשיים מאחורי,

ששירה עולה על המסלול ומתקדמת ולאט לאט הדברים יסתדרו…

כיתה ב'

שירה בריפוי בעיסוק פעיל, רוכשת לאט לאט את הכתיבה.

מורת השפה של "שמע קולנו" גויסה לעזרה גם בכתיבה, היא עוזרת גם לתרגל, כי בשפה שירה לא צריכה שום עזרה.

המורה המדהימה של הכיתה מדברת בקול רם כל כך, ששירה כמעט לא צריכה מכשירים.

מורה של הדור הקודם.

עם כללים וסדר, מאלו שמסבירות לבנות באיזה צד של המחברת כותבים כל דבר, ובאיזה צבע.

את שירה היא מושיבה בשולחן הראשון באמצע, ותוך כדי שהבנות מעתיקות מהלוח, היא גוזרת לה את השכפולים ומדביקה לה במחברת.

היא גם משלימה לה בזריזות את מה שהיא לא מספיקה להעתיק (!)

 בחשבון היא אומרת לשירה להשלים עבודות לסירוגין, ולי היא אומרת בטלפון –

"אצלי תלמידה זאת מי שמבינה מה אני מדברת ולומדת, כל הקשיים של שירה זה טכני.

הילדה קוראת כתב רש"י, את יודעת?" היא מעדכנת אותי.

"וכשפעם אמרתי בכיתה שאת ההסברים על החומש אני מסבירה מרש"י הקדוש, אז היא מתחלה להקריא לי תשובות לשאלות מרש"י, בשבילי זו תלמידה.

גם בחשבון יש לה הבנה חשבונית מצוינת, אז שתשלים חלק מהעבודות, הכל בסדר , אני בודקת שאת העבודות החשובות ביותר היא עושה.

אני לא מסתדרת עם הורים שמתעלמים, שלא מטפלים, אבל לכם כל כך אכפת, אתם עושים הכל…

אז אני עוזרת במה שאני יכולה".

היא ממעיטה בערך העזרה שלה שנעשית בשקט תוך כדי שיעור, ואני באמת קיוויתי באותה שנה שיש פריצת דרך, שהכל מסתדר לטובה…

ואז באה כיתה ג'.

לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com