פרק 52: יותר טוב

'יופי.' טובה מניפה אחורה את שערה הארוך. 'אני רואה שחינכו אותך טוב להתרחק מהאחות החילונית שלך.'

'לא.' דיני עונה במאמץ.

'מה לא?'

'לא שכחנו אותך.'

אחותה מגחכת פתאום. 'אני רואה.'

היא עולה הלאה במדרגות, בלי להגיד שלום, בלי להגיד מילה נוספת לדיני שעוד מחפשת בתוכה את המילים ואת היכולת לדבר, בלי להגיד למה באה. אם היא תבוא שוב, ואם לה כן כיף לשכוח.

"טובה רצתה לדבר איתך." אמר חזקי. "היא חשבה אולי להתקשר לפני החתונה."

"היא ידעה על החתונה של רחלי???"

בטח, למה לא, בעצם. אם היה לה קשר רצוף עם חזקי.

"כן, היא תכננה להתקשר אליך. רק עדיין לא הייתה בטוחה."

"הלוואי שהייתי יודעת שהיא רוצה." דיני התאמצה שקולה לא יסגיר מה שהיא מרגישה. איך חזקי העז להסתיר!

ובמקום לבקש סליחה על משהו שאי אפשר באמת לסלוח עליו – הוא בא ומאשים.

בשום אופן לא יכולה הייתה לנחש שטובה רוצה להתקרב.

היא לקחה אוויר, הזכרונות מתנפצים עליה כמו גלים.

היא יושבת מבולבלת על הספסל בגינה, לכודה בחרדה המאיצה את הדופק שלה. ילדים בידיים דביקות מסוכריות טופי מסתובבים בסמוך. נחום מטפס על סולם העץ ומתגלש במגלשה הצהובה הארוכה – שוב ושוב ושוב. כאילו נכנס בו דיבוק שלא מאפשר לו לעשות משהו אחר.

אופנוע מטרטר מגיח ממעלה השביל הצמוד לגינה, קסדה כהה מסתירה את פניה של הבחורה היושבת עליו. הבחורה משתהה לרגע במעלה השביל, סוקרת את הגינה. הדופק של דיני משתולל בפראות.

רגע אחר כך מפנה הבחורה את גבה, האופנוע צובר מהירות.

השער הארוך מתנופף ברוח ונעלם.

"כל השנים רציתי שאמא שלך תתקשר אלי." אמרה עכשיו דיני במאמץ לשיר.

חזקי פתח את פיו וסגר.

בזמן שהיא ישבה שם בגינה, הכל מתמוטט בה – חזקי פשוט היה בישיבה.

הוא אפילו לא יודע מכל זה.

השמים מתכהים, אבא ואמא בטח דואגים להם כבר. דיני קוראת לנחום לחזור. שניהם לא מדברים כל הדרך הביתה.

כשהם נכנסים, אמא בחדר והדלת סגורה. אבא על הכורסה. פניו חסרות צבע. זרועותיו שמוטות.

הפה של דיני יבש. 'למה טובה באה?' היא מכריחה את עצמה לשאול.

אבא נראה כאילו ניטלו ממנו החיים.

'להגיד שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר לעולם.'

דיני החליקה על שערותיה של שיר ביד לא יציבה, מנסה לאסוף את עצמה. "התגעגעתי לאמא שלך." הכריחה את עצמה לומר.

היא לא ממש יכלה להתגעגע לאחות שלקחה ממנה את ההורים שהיו לה, ויחד עם זאת היא גם יודעת שהייתה נותנת עכשיו כל מה שאפשר כדי לפגוש אותה עוד פעם אחת.

אם רק הייתה מתקשרת אליה.

"היא אמרה שתדברי איתה בשבוע הבא." יחיאל נכנס לסלון.

"מי?"

"יהודית פליישמן."

המילים חדרו בקושי למה שהסתחרר בתודעתה. מה חזקי אמר לטובה לפני שבע שנים? למה בעצם הוא התקשר? משהו גרם לזה?

איך טובה הגיבה לטלפון שלו?

זה בטח לא היה חלק מסוג של 'טובה שמחה לדבר' כמו שחזקי אומר עכשיו, לאוזניה של שיר. מי ששמח לדבר עם האחים שלו – לא עושה הכל כדי שזה לא יקרה.

דיני מצמצה, מנסה להתמקד. יחיאל התקשר לשזיף. הוא דיבר עם יהודית פליישמן.

"מה אמרת לה?" שאלה.

"שאת יושבת שבעה על אחותך."

"היא בטח הייתה המומה." יהודית למדה בכיתה המקבילה לשלה בסמינר, והיה ביניהן קשר קרוב יחסית. כמו כולן, גם יהודית חשבה שדיני היא בת יחידה בין בנים.

"היה נשמע שהיא מופתעת, אבל את לא צריכה לספר לה כלום."

"היא תשאל."

"אז תגידי לה שיצא שהיא לא שמעה על אחותך בגלל שהיא-" מבטו של יחיאל פגש בשיר. "בגלל שאחותך הייתה בכיוון שונה. את לא צריכה לספר לה שום דבר חוץ מזה. היא עדיין לא סגרה סופית עם אף אחת אחרת למשרה הזו. זה מה שחשוב. התקשרת לעירית?"

"היא לא עונה. אנחנו חייבים לנסוע כבר להורים."

חזקי הניד בראשו. "אני רוצה לקחת את שיר לבית שלה. זאת נסיעה ארוכה ואני צריך לאסוף גם את תמרי ורותי. שיר, גם תמרי ורותי רוצות להיות איתך עכשיו."

שיר הביטה בו, קשובה.

אז גם את הבנות של חזקי שיר מכירה, תמרי ורותי, בנות העשר והתשע.

"אנחנו חייבים לנסוע להורים עכשיו." חזרה דיני. רק שני ילדים נמצאים שם עם אבא ואמא, במקום השישה שהיו אמורים להיות. כמה אבא ואמא יכולים עוד לשאת? "אין שם אפילו מספיק כסאות אבלים למי שכבר הגיע."

"תסעו." אמר חזקי. "אני אצא עכשיו לבאר שבע."

"אתה תצא אחרי שהעו"סית תיתן לזה אישור." אמר יחיאל בחריפות.

"יחיאל, אני הייתי אמור להיות עם שיר כבר מיום ראשון." כעס נורא חלחל שוב למילים של חזקי.

"אתה יודע שזה לא היה תלוי בנו."

"כל מה שעשיתם היה תלוי בכם."

"זה מה שאתה אומר."

"זאת המציאות. אם הייתם –" הוא עצר ושוב הניד בראשו. "אני יוצא עכשיו. העו"סית תבין את זה."

"מי אמר לך? אותנו היא פגשה. אותך לא. יש נהלים בדברים האלה."

"אם העו"סית תשמע שהייתי כל השנים בקשר עם טובה ושיר, היא תבין מיד ששיר אמורה להיות איתי. כשילדים מתייתמים בפיגועים מעבירים אותם באופן אוטומטי למשפחה המורחבת שלהם."

"לא בטוח, והעו"סית הזו עשתה רושם של אחת שמקפידה על נהלים. קח בחשבון."

מילותיהם התנגשו באוזניה של דיני, מתערבבות עם הזכרונות שבעבעו בתוכה. חזקי צודק, עירית בוודאי תבין. אבל היא לא תתמוך בדעתו נגד זו של יחיאל, ובטח לא עכשיו. חזקי יכול היה למנוע את המצב הקשה הזה. איך אמא תתמודד עם הידיעה על מה שחזקי עשה? על כל מה שקרה כאן בשבע השנים האחרונות?

גם כך אמא סף התמוטטות. הורים רבים לא שורדים אובדן של ילד, גם במצבים קיצוניים פחות.

דיני הסירה את שיר בעדינות מברכיה, ומשכה את עצמה במאמץ לעמידה. "אנחנו צריכים ליסוע כבר לאבא ואמא. חזקי, בוא איתנו בינתיים, וגם עם שיר. עד שהעו"סית תתקשר."

"בשום אופן."

"חזקי."

"תאמיני לי שגם להם יהיה יותר טוב שאני לא אגיע."

"מאמין לך לגמרי." העוקצנות במילותיו של יחיאל הייתה גלויה.

חזקי פתח את פיו וסגר, נראה פגוע.

דיני נשענה על הקיר, נטולת כוח.

לא יכול להיות שזה באמת, כל מה שהיא מתגלגלת לתוכו.