פרק 51: כיף לשכוח

"טובה שמחה לדבר איתי," אחיה רמז בעיניו על הילדה שבזרועותיה. "וככה הכרתי את שיר מיד כשהיא נולדה."

"איזה כיף לך." היא פילסה דרך למילים בתוך המהומה שהשתוללה בה. "הלוואי שגם אני הייתי מכירה אותך, שיר, מהרגע שנולדת."

"טובה אהבה אותך, דיני." הוסיף חזקי, מכוון כנראה שוב לאוזניה הקשובות של שיר. "היא חיכתה שתתקשרי."

"גם אני אהבתי אותה ורציתי שהיא תתקשר." היא שמרה על טון דיבור רגוע.

'טובה אהבה אותה'.

ממש.

היא הייתה בת ארבע-עשרה כשאחותה הגדולה חתכה את הקשר באופן סופי, גדולה מספיק כדי להבין.

יש לדיני מצב רוח טוב כשהיא תולה בארון את חולצת התלבושת שחזרה מהכביסה, חולצה וורודה במשבצות לבנות, זהה לזו שהיא לובשת עכשיו.

עוד שבועיים וחצי וזהו זה, היא לא תצטרך את החולצות הללו יותר.

מחר מסיבת הגמר. החזרות למקהלה הן במקלט החנוק, מהן היא תשמח להתפטר. מה שמרגש הוא התפקיד שלה – היא מקריינת במערכה הפותחת. הטקטס ארוך. כבר שבועיים שהיא מדקלמת אותו בבית, וגם אמא יודעת אותו כמעט בעל פה. לא שזה אותו דבר כמו לשמוע אותה על במה.

דיני סוגרת את הארון, ונתקלת בכרטיסים המונחים על המדף, שלושה כרטיסים למסיבה שבאולם 'משואות'. לאמא ולסבתות, ולאחות גדולה, אם נשארו כרטיסים נוספים.

סבתא מצד אבא הייתה חולה מאז השואה ונפטרה עוד לפני שאבא התחתן. סבתא מצד אמא נפטרה לפני עשר שנים.

אמא שמחה ומתרגשת בשבילה גם במקום האורחות האחרות, שאין. היא תמכור את הכרטיסים לסימה, שלוש האחיות הגדולות שלה רוצות לבוא.

דיני פותחת את המגירה, מחפשת שום דבר. די כבר עם הרגשות האלה שתוקפים אותה כמו כאבים. לא יוצא כלום מהמחשבות על טובה, שום דבר לא יעזור. אחותה עזבה אותם וזהו זה. אולי גם קצת טוב שהיא התרחקה. כשהיא הייתה בבית לא היה שום יום רגוע. 

שלש שנים לא ראתה אותה, מהחתונה של כרמית.

דיני מוציאה כמה פריטים מהמדף, אחר כך מחזירה אותם.

גם אם טובה לא הייתה נהיית חילונית, כנראה שהחדר הזה היה פרטי שלה. טובה בת עשרים וארבע, היא כבר הייתה מתחתנת עכשיו. רק בשבתות היה צריך לפנות לה את החדר, כשהיא הייתה מגיעה עם בעלה.

'דיני,' אמא נשמעת מתוחה, ולדיני יש תחושה מוזרה, כאילו אמא נכנסה למחשבות שלה. 'לכי עכשיו לגינה עם נחום.'

דיני מסתכלת בה, מופתעת. 'למה?'

נחום הולך לגינה בעצמו, כשמתחשק לו. ברוב הימים הוא מעדיף לקחת ספרים מהשכנים ולשקוע בקריאה על הספה בסלון.

'נחום קורא מדי הרבה ספרים.' אמא עונה בלי להסתכל בה. 'הוא צריך לשחק יותר.'

'קבעתי עם לאהל'ה ללמוד בחשבון.' אומרת דיני בבלבול. 'יהיו לנו עוד מעט מבחנים למיון להקבצות בסמינר.'

'הזמנת אותה לכאן?'

'כן.'

'אז תודיעי לה שאת לא יכולה, ותזדרזי.'

אמא ממשיכה לסלון. 'נחום, אתה קורא יותר מדי, אני רוצה שתלך עכשיו לגינה.'

'למה?' הפליאה בקולו של נחום מהדהדת את התדהמה שלה.

'כי ככה אמא אמרה.' עונה אבא בסלון. יום שלישי היום, בית המרקחת סגור אחרי צהרים.

דיני אוספת את השיער שלה לקוקו מול המראה. למה אמא רוצה ששניהם יצאו מהר מהבית?

אמא נראית לחוצה.

וגם מרוגשת, בעצם.

'תחזיר את הספר לארון.' אמא אומרת לנחום. אחר כך היא מחפשת משהו בארון של המוצרים היבשים.

'למה אני צריך תוך רגע ללכת?' נחום עוד מתמרמר.

אבא מזרז אותו. גם הוא נשמע לחוץ.

מה אבא ואמא מסתירים?

חזקי!

ההבנה נוחתת על דיני. גם כאשר ישי התארס היו סודות בבית. יש בבית פגישה עוד מעט.

היא מסלקת מהשולחן בסלון את הקלמר, ואת 'יתד שלנו'.

'למה את מסדרת?' לאמא יש מבט מוזר בעינים.

דיני נבוכה. 'סתם'.

'הכי טוב שתצאו כבר.'

דיני מהנהנת. 'נחום, בוא!'

נחום עוד מתעכב פה ושם, כששניהם יוצאים סוף סוף מהבית, הלחץ של אבא ואמא כבר גלוי.

הבחורה אמורה להגיע?

אבל חזקי בעצמו עוד לא בא הביתה.

'עד שהשגתי את 'מאמצים את תמי'.' נחום מתלונן בזמן שהם יורדים במדרגות. 'הייתי בדיוק באמצע המתח.'

'זה ספר עצוב. כדאי לך לקרוא אותו כשתהיה יותר גדול.' מייעצת לו דיני, ואז עיניה נתקלות בבחורה החילונית שנכנסת לבניין.

הדם אוזל ממנה.

שערה החלק של הבחורה גולש על זרועותיה, זהו שיער בצבע נחושת. משקפי שמש גדולים על אפה.

גם הבחורה עוצרת כשהיא מבחינה בהם, ואז חוסמת את דרכו של נחום, המדלג בקלילות אל החצר.

'אתה לא מכיר אותי?'

הוא מביט בה, מבועת.

'האמת שגם אני לא הייתי מכירה אותך.' היא זזה מדרכו.

נחום מסתכל בדיני בעיניים קרועות לרווחה.

'זאת טובה.' הקול שיוצא ממנה מוזר. הרגלים שלה רועדות. היא מחזיקה במעקה.

אחותה הגדולה מביטה בה דרך המשקפיים הכהות. 'לאן אתם הולכים?'

'לגינה.'

'דחוף דווקא עכשיו?'

'לא ידענו שתבואי'. כאילו מישהו אחר אומר את המילים. גרם המדרגות שמעליהם חג מול דיני, עוד רגע יתמוטט עליהם. הדם כאילו נזרק בתוכה מצד לצד. היא חלמה המון על טובה, בלילות שאחרי החתונה של כרמית. עכשיו טובה נראית עוד יותר אחרת.

'אז עכשיו אתם יודעים'. קולה של אחותה קשה.

'מה זו החולצה שאת לובשת? תלבושת? לא עיצוב מדהים.' טובה מעלה את המשקפיים על שערותיה. ועיניה החומות והגדולות מתגלות. יש לה מבט חודר כשהיא פונה לדיני. 'אותך כן הייתי מזהה ברחוב.'

נשימתה של דיני נעשית קצרה. הלוואי שאבא ואמא ישמעו משהו, שהם יבואו עכשיו, שהיא לא תהיה פה לבד.

'באיזו כיתה את לומדת?' טובה חוקרת.

'ח'.'

'עולה לסמינר?'

'כן.'

'לוולף?'

'לא.' אבא ואמא לא רצו שהיא תלמד בסמינר שאחותה נזרקה ממנו.

נחום נמלט מפתח הבניין, אולי הוא מקשיב מבחוץ.

טובה עולה מולה עוד שלש מדרגות, ועכשיו שתיהן קרובות. אחותה גבוהה ממנה בראש. 'כיף לשכוח ממני?'

כאילו שהם יכולים לשכוח. אמא לא צוחקת אף פעם, ואבא בקושי מחייך. פעם הוא היה מחייך בכל יום כשהוא חזר מהעבודה.

הדופק של דיני הולם בקצה האצבעות.

שאבא ואמא יבואו כבר.