האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

פרק 5: לקלף את המדבקות

שרי וולך

חולצות טי-שרט צבעוניות

"צריך שמישהו מהמשפחה שלנו יגדל אותה." אבא נגס בשפתו התחתונה במין תנועה שדיני לא ראתה אף פעם, "אנחנו לא יכולים. אמרו לנו שאי אפשר. צריך מישהו צעיר יותר."

יחיאל נשען על ארון הספרים. "מה עם אבא שלה?"

"הוא בחוץ לארץ. הם התגרשו לפני שהילדה נולדה." המילים של אבא היו כבדות. "הוא לא רצה אותה. אי אפשר לאתר אותו עכשיו, גם אם היינו רוצים."

דיני בלעה אוויר. אין לילדה הזו אף אחד, לאחיינית שלה.

"בת כמה היא?" קולה נשמע זר לאוזניה.

"בת שש."

"איפה היא עכשיו?" יחיאל היה זה ששאל.

"בבאר שבע." אבא נענע בראשו. "אמא רצתה לדבר איתכם. אבל היא לא… היא לא יכלה. צריך שמישהו… שמישהו מהילדים שלנו יגדל אותה."

"ברור!" אמרה דיני בחום, ואז פגשה בעיניו המתרחבות של בעלה.

"זאת החלטה שצריך זמן כדי לקבל." הוא אמר.

"כן, כמובן." אבא נשען על מסעד הכורסה. "הבעיה שצריך מישהו שהיא תבוא אליו היום."

דיני בלעה אוויר. יחיאל לא יסכים לגדל את הבת של טובה?

הוא בהלם, כמוה, אבל בסופו של דבר זה לא אמור להיות ברור מאליו שהם יסכימו?

למרות כל הקושי…

זו אחיינית בודדה שלהם, ואמא כבר עברה כל כך הרבה.

לפני שהיא ירדה לשחק בחצר, היא שמה את האלבום של המדבקות בקצה הרחוק של שולחן הכתיבה, ועכשיו המדבקות מפוזרות בכל החדר, מודבקות על הרצפה. שוב נחום הצליח לטפס ולהרוס לה!

'אמא!' דיני בת השבע מתחילה לקרוא, ואז קולטת מה שקורה מחוץ לחדר, ומשתתקת.

'גם בבית את לא יכולה להסתובב עם כזה שרוול.' הקול של אמא מתוח.

'כי מוטי יחזור עוד מעט מהחיידר? הוא עוד לא בר מצוה.'

'זה לא קשור לבר מצוה, אבל בכל מקרה צריכים להיות צנועים גם-'

'לא קניתי את החולצה הזו בשביל הבית.'

יש רגע של שקט. אלבום המדבקות מתקפל ביד של דיני.

'למה את מתכוונת?'

'את יודעת מצוין למה אני מתכוונת.'

טובה נכנסת לחדר המשותף שלהן. היא מסדרת את ה'פוני' שלה מול המראה. אמא מגיעה אחריה. 'טובה, את לא יכולה לצאת ככה.'

'בגיל שלי כבר מחליטים לבד מה אפשר ומה לא.'

דיני נסוגה לפינה המרוחקת של המיטה.

'זה לא קשור לגיל. טובה, אסור לך לצאת עם כזה שרוול!'

אחותה הגדולה מביטה באמא דרך המראה. 'חשבתי שמגיל בת מצוה אני אחראית למצוות ולעבירות שלי. את ואבא צריכים להיות אחראים על דברים אחרים!'

'את לא יכולה לצאת ככה!' הקול של אמא רועד.

'אני יכולה וחצי! ואני גם אצא!'

טובה טורקת את דלת הארון.

אמא הולכת אחריה כשהיא יוצאת מהחדר. 'טובה, תקשיבי לי רגע. אם מישהו יראה אותך ככה עכשיו, לא נוכל לבקש בשבילך כלום בסמינר.'

'אז אל תבקשו! כאילו שבקשתי ממכם לבקש משהו בשבילי! אתם אלה שרוצים שאני אמשיך ללמוד שם. נכון? אז אל תתערבי לי בשביל הסמינר הזה, ואל תגידי לי מה לעשות. לאמהות יש תפקידים יותר חשובים. מהם לא אכפת לך!'

דקות ארוכות אחרי שדלת הבית נסגרת, דיני בת השבע יורדת מהמיטה אל הרצפה. שום קול לא נשמע בבית, אבל זה לא אומר שאמא לא בוכה בשקט בחדר שלה.

היא חוזרת לחדר, ומקלפת בלב דופק את המדבקות מהרצפה. אמא מדברת בעדינות לטובה, וטובה ככה מתחצפת בחזרה. היא עצמה אף פעם לא תתחצף לאמא. חוץ מזה שהיא לעולם גם לא תלבש חולצה כזו, עם שרוולים קצרים, כמו של חילונים.

הפלאפון של דיני צלצל. היד שלה כאילו שקלה מאה קילו כשהיא הרימה אותו כדי לראות את הצג. המזכירה של 'שזיף'.

היא השתיקה את הצלצול.

"יש משהו שצריך לעזור בו לפני הלוויה?" שאל יחיאל.

"תוכלו לקחת אליכם את הילדה בינתיים?" ניכר שאבא הוציא את המילים בקושי.

יחיאל העביר את אצבעו על המדף הסמוך אליו בארון.

"מה יקרה אם לא נקח אותה?"

"צריך לחפש מישהו אחר מהמשפחה שיסכים."

מילותיו נשארו תלויות באוויר.

דיני בלעה את רוקה. "יחיאל, אתה לא רוצה שהיא תבוא אלינו?"

בעלה פנה אליה. "אנחנו יכולים לקבל אותה לכמה ימים, אבל עדיף בשבילה שהיא תלך מיד למי שיגדל אותה גם בהמשך."

"אף אחד לא יכול לקבל החלטה כזו ברגע." אמר אבא. "אמא רצתה שאתם תקחו אותה לבינתיים, אם אפשר."

דיני התנשמה. ברור שאמא רוצה שהם יגדלו את הילדה של טובה. כל הילדים האחרים מחוץ לעיר. חוץ מזה שהיא עצמה הבת היחידה.

הדופק שלה נעשה מהיר כשקלטה את משמעות המחשבה הזו. שנים ארוכות היא הייתה הבת היחידה כביכול. עכשיו היא אכן היחידה שבחיים.

"אם אף אחד מהמשפחה לא ירצה לקחת את הילדה היא תעבור למרכז חירום." אבא הוציא את המילים בקושי. "ואז אחר כך יהיה קשה עוד יותר לקבל אותה אלינו."

"למה יהיה קשה?" שאל יחיאל.

"יהיה קשה שהרווחה תסכים לתת לנו אותה. גם ככה זה… זה מסובך."

אצבעו של יחיאל שוטטה הלוך ושוב על המדף.

"אנחנו יכולים לשאול מישהו אחר." המצוקה של אבא הייתה גלויה, איך יחיאל לא מרגיש בה? "אני לא רציתי שנשאל, בגלל החתונה."

כמובן. אם אחים נוספים ידעו שטובה נפטרה, יהיה קשה עוד יותר להסתיר את זה מישי.

דיני הביטה ביחיאל בחוסר אונים. הוא באמת לא מסכים?

למה?

זאת ילדה בת שש, לא גדולה מדי. היא יכולה להשתלב בבית עם שושי. יהיה אפילו טוב לשושי שתהיה לה חֶברה, הגדולות תמיד לעצמן והיא לבד. חוץ מזה, שהם פשוט חייבים לקחת את הילדה הזו.

אם זו הייתה אחיינית של יחיאל, היא הייתה אומרת אותו דבר. זה ברור לה.

"איפה היא עכשיו?" בעלה חזר על מה ששאל לפני כן.

"בבאר שבע."

"אצל מי?"

"אני לא יודע."

רק תקתוק המחוג נשמע.

"נקח אותה היום, לבינתיים." אמר יחיאל, ודיני נשפה אוויר בשקט. "ממש רק בינתיים. איך קוראים לה?"

אבא נענע בראשו. עיניו עונות במקומו.

הוא לא יודע.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

נותנת מקום

פרק 9: לא מעט

שרי וולך

על ריפוי ועל עיסוק

ריפוי בעיסוק, ADHD וכל מה שבאמצע

קיקי שפיגלמן

יצירה

המדריך השלם לאיפור פורימי!

מפית מבד מאלי אקספרס

ailxepress

שולחן שבת כפרי מעורר השראה!

פנינה ריימונד