על מזגן לסייעת, ויום הולדת בבית קפה

סיפור מדהים שקראתי באנשהו (מתנצלת, אני באמת לא זוכרת…) וריגש אותי עד דמעות.

נערים בבית ספר החליטו לאסוף כסף כדי לקנות ולהתקין מזגנים ב… שמנה לב! בחדר של הסייעות, בבודקה של השומר ובחדרון של אב הבית. שלושה מגזרים די שקופים בבית ספר. כן, היו להם מזגנים במקומות הללו, אבל הם היו לרוב מקולקלים ובדיקה מקצועית הגיעה למסקנה שלמזגנים הללו אין תקנה, אבל מה לעשות, זה לא היה בתקציב של בית הספר… ואז נרתמו התלמידים לעניין, ובסיועו של אב שהוא בעל עסק למזגנים שהוזיל להם את המחיר עד לכדי מחיר עלות בלבד, הם הצליחו לגייס כסף מחבריהם התלמידים, ולדאוג שלאב הבית, לשומר בכניסה ולסייעות יהיה מיזוג יעיל וטוב.

האמת, התרגשתי. כל שורה בידיעה היתה משמחת, גם היוזמה, גם התלמידים ש'ראו' את הצורך, גם האב שנרתם וגם במיוחד האנשים שנבחרו להינות מהמחווה, אנשים שהם בדרך כלל די שקופים.

רוצים לגלות כמה שקופים? כמה פעמים ברכתם בשלום או בבוקר טוב את השומר בכניסה למקום העבודה שלכם? כמה פעמים החמאתם לאב הבית על תיקון יעיל או הודיתם למנקה על שהחדר/כיתה שלכם נקיים, ומתי שאלתם את הסייעת מה שלומה, ולא כשהיא נכנסת לכיתה שלכם, אלא בפגישה אקראית במסדרון ולא רק הנדתם ראש בנימוס.

מגזרים שלמים עושים את חייהם מתוך סוג של אי הכרה. הם לא זוכים לתודות נרגשות כמו עסקנים רפואיים שסידרו תור מקוצר ללקוחות, שמשלמים ביטוח בריאות ולא זוכים למענה רגיל. הם לא מנהלי תלמודי תורה או בתי ספר שצריכים להתחנף אליהם, כדי שבבוא השעה שיצטרכו מהם דחיפה טובה הם יזכרו את השלום הלבבי שלכם. הם לא המורים והמלמדים של הילדים שלכם שאתם חייבים שיתייחסו יפה אל הילד שלכם. הם סתם אנשים שנמצאים ברקע היומיום שלכם, כמעט לא קיימים ולא נראים. שקופים.

הארת פנים אינה מצווה שעוסקת רק במי שיכול להחזיר משהו בתמורה. היא חינוך עצמי של דאגה לזולת. היא מתחילה בלראות, בלשים לב, בלברך בשלום, בלהתעניין ב'מה שלומך' הבסיסי ועד למקרים קשים.

שיחת טלפון השבוע, מקוראת אלמונית שלי שרצתה לשתף, זעזעה אותי, והיא בדיוק עסקה בנושא של ילדה אחת שקופה לגמרי, למרות שיש לה משפחה והיא לומדת לכאורה בבית ספר ומגיעה אליו כל יום, ויש שם בנות שלומדות איתה בכיתה, ומורות שמלמדות אותה, ויועצת ומנהלת, ועדיין היא שקופה… למרות שהיא מגיעה עם חבלות על ידיה, למרות שהיא נרדמת בשיעורים באופן תכוף, למרות מיליון סימני אזהרה… כולם מתעלמים, כי יש לה אב די אלים וכולם פוחדים. אף אחד לא רוצה להיכנס לתמונה. אז הילדה ממשיכה לסבול. גם פניה של אותה אם אכפתית, שביתה לומדת באותה כיתה, למורה, ליועצת ולמנהלת לא העלו שום תזוזה. הילדה שקופה והסבל שלה שכל כך נוכח בכיתה לא מקבל מענה.

(לא) להתעניין בכנות בשלומה של הסייעת זה בקצה האחד של הסקאלה, לא יפה אבל עדיין לא מסוכן. להתעלם ממצבה של ילדה שקופה זה הצד הקיצוני האחר של אותה סקאלה, וזה כבר מעורר שאלה גם על התנהלותנו כבני אדם בכלל.

אתן שואלות מה קורה עם התלמידה האומללה? ובכן רגע הטיפול נמצא בעירייה ובמשטרה. כן, אותה אם אכפתית שלחה את בעלה להגיש תלונה, וכרגע, כשכל המעורבים יודעים שנפתחה חקירה, פתאום הילדה מטופלת. היועצת, המנהלת, גם מחלקת הרווחה. צריך היה מישהו אכפתי אחד להתניע את כל העניין. וכל כך חבל על כל הסבל שהיא חוותה קודם לכן, בגלל ההתעלמות המחפירה של אנשי הצוות שהיו אמורים לדאוג לה.

אבל לא הכל שחור וכואב. רובינו אנשים טובים ואכפתיים. השבוע יצא לי גם לחוות את הצד הזה במלוא יופיו.

נסעתי לירושלים אל רופא השיניים שלי, ובשל הלו"ז של האוטובוסים מאשדוד, יצא שהקדמתי בחצי שעה. אז ישבתי לשתות קפה בבית קפה סמוך ולהעביר את הזמן עד לבוא תורי. בעוד אני מתיישבת עם הקפה שלי, צדה את עיני תמונה מיוחדת. אישה כבת ארבעים, מיוחדת, שבברור נראה שהיא לא 'רגילה' (וגם על המילה הזו אפשר לשאול המוני שאלות…), ישבה בשולחן רחוק, לראשה זר פרחים ואל כיסאה קשור בלון הליום צבעוני ועליו הכיתוב 'יום הולדת שמח' ואכלה ארוחה, שכנראה הזמינה לעצמה. ברור היה שיש לה יום הולדת, ועוד יותר ברור שאיש לא הזמין אותה לחגוג, והיא מצאה דרך מקורית לחגוג לעצמה… ובצורה כזו, שבלי להבין כנראה, שידרה את הבדידות והכאב החוצה. היפה היה באנשים שנכנסו אל המגדנייה כדי לקנות לעצמם משהו לאכול, ראו את התמונה וניגשו להגיד כמה מילים, לברך, לשאול, וכללית להתנהג בחביבות וממש ממש לא להתעלם.

אי אפשר לתאר כמה שזה היה יפה, אכפתי ומחמם לב.

תודה אנשים טובים.

—

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il