כשהבעל רוצה לעזוב את הכולל

להשלמת הסדרה, יש להעלות נושא רגיש: מצבים שבהם הבעל רוצה לעזוב את הכולל ולצאת לעבוד.

במקרים רבים, מי שבעלה יוצא לעבוד, והיא כל ימיה חלמה אחרת – עוברת קושי לא מבוטל. במקרים מסוימים יש הרגשה של כאב עמוק, ותחושה של קרקע הנשמטת מתחת הרגלים. חשוב להתעכב קצת ליד הקושי לפני שמציעים לו פתרונות.

חשוב להדגיש, טרם נפתח את הנושא: השורות הבאות מכוונות בעיקר לנשים שגדלו בסביבה שבה כולם אברכים. יתכן שאצל הקוראות המכירות צורת חיים שונה, שבה ראש המשפחה לאו דווקא לומד כל היום – התיאורים על הקושי יישמעו מוזרים ואף מכעיסים. במקרה כזה מוטב לדלג, ולזכור שיש מגוון רחב של אנשים בעולם.  

האתגרים הרבים כאשר הבעל רוצה לעזוב את הכולל

בראש ובראשונה – זה קריטי לעולם הבא. יש הבנה פשוטה שאשה חולקת את שכרה עם בעלה בעולם הבא. אם הבעל לומד תורה וזוכה לדרגה גבוהה – אשתו זוכה יחד עמו, ואם הבעל רוצה לעזוב את הכולל ולא ללמוד במשך רוב שעות היום – לכאורה דרגתו נמוכה בעולם העליון, ואם כן גם אשתו תשב יחד אתו בדרגה נמוכה. יש כאן כאב עמוק של תחושת החמצה והפסד.

אם הבעיה מסתכמת בכך – הפתרון ההשקפתי המוצע בספר זה לכאורה מניח את הדעת. השכר המובטח לאדם בעולם הבא נקבע על פי מעשיו בלבד, על פי התמסרותו למילוי תפקידו. אשה המתמסרת להיות אם מסורה ורעיה נאמנה, מעצימה את משפחתה, נותנת לבעלה בית ומקרינה את אהבת ה' שבליבה על משפחתה – שכרה בעולם הבא מובטח ללא שום חשש (הביטוי "בני הזוג יושבים ביחד בעולם הבא" הוא נכון חלקית, כפי שבני זוג נמצאים ביחד בעולם הזה, ואין הכוונה שהם נמצאים כל היום באותו מקום. הכוונה היא שיש נקודות חיבור משמעותיות בחלקים המשותפים שלהם).

אמנם, הבעיה אינה מסתכמת רק בשאלת העולם הבא. גם מנקודת מבט של העולם הזה – הקושי הוא גדול.

כל אשה מעוניינת לראות את בעלה מוצלח. "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי לא). במקרים רבים – אדם היוצא מהכולל לעבודה יורד למעמד נחות. זה לא קל לאשתו. השכנים והגיסים מצליחים בלימוד ונשותיהם זוכות להערכה, ואילו בעלה נדחק לירכתיים, והיא יחד איתו.

בנוסף לכך – פעמים רבות המשפחה המורחבת לא מספיק רגישה, ולא רק שהיא אינה תומכת אם הבעל רוצה לעזוב את הכולל, היא גם משדרת ביקורת סמויה או גלויה, ומבטי רחמים משפילים ("תגידי, מה קורה עם יענקי? אולי באמת היה כדאי שהוא ינסה את הכולל של…? טוב, ה' יעזור…").

ומלבד כל זאת – יש אי נעימות רבה מן השכנות על ספסל הגינה. מה ישאלו אותה כשהיא תרד אחר הצהרים? הרי לא שואלים "מה בעלך עושה". שואלים: "איפה בעלך לומד?" כביכול זה מובן מאליו שהוא אמור ללמוד. מה אפשר לענות לשאלה כזאת? "הוא לא לומד בכלל, הוא עובד"… וכך כל שיחה פשוטה הופכת פתאום לשדה מוקשים.

ובנוסף לכל זה, בראש מרחפים כל העת משפטים משנות הסמינר, על גודל הזכות של אשה שבעלה לומד, ועל כך שהיא תשב יחד איתו בעולם הבא, ושהשכר שלו זה גם השכר שלך, ומה פתאום להסתפק במועט אם אפשר לשאוף להרבה. כל המשפטים הללו טופחים עתה על הפנים, ללא רחמים.

עם כמה דברים יכולה אשה להתמודד? עם הוריה הבלתי מרוצים, עם ההשוואות לגיסותיה האברכיות המצליחות, עם מבטיהן של החברות מהשכונה, עם הזכרונות מהסמינר, ועם החשש מהדחיה של הילדים ממוסדות הלימוד.

ברבים מאוד מהמקרים, לכל הקושי העצום הנ"ל נלוית תחושת טינה קלה שמעצימה את הכל בכפלים: הכל בגללו. כל הסבל העובר עלי היה יכול להיעלם אם הוא רק היה מתאמץ קצת ומתחיל ללמוד נורמלי כמו כולם. נכון, קשה לו, אז מה, גם לי קשה… הדבר מעצים בכפליים את הקושי ואת אי ההבנה ההדדית.

להבין את הבעל

הצעד הראשון לפתרון הוא – להבין את הבעל.

יש להבין דבר אחד פשוט: אם האיש עושה משהו שהוא לא נעים ולא מקובל, והוא סופג עליו ביקורת מכולם – בהכרח יש לו סיבה טובה לכך. זה לא נובע מעצלות, ואף לא משינוי בסולם הערכים. יש לו סיבה רצינית שגורמת לו לעשות זאת. כל עוד שהסיבה לא תובן ולא תתקבל במלוא ההזדהות – לא יוכל להיווצר שיח אמיתי על הנושא.

נדבר קודם על מקרים שבהם הפרנסה מצומצמת:

הטבע הגברי הוא לרצות לשלוט, לארגן, להיות האיש החזק במערכת שכולם מצפים לו שהוא יפתור את הבעיות. גבר המרגיש שאינו מביא תועלת למשפחתו ואינו פותר את הבעיות המפריעות לה – נחלש, נסוג, ומאבד את שמחת החיים.

וזה מה שקורה לגבר כאשר אין כסף בבית.

הדחקות נוגסת בכל פה, כולם סובלים ובעצם מייחלים לו שיפתור את הבעיה. הוא מרגיש שהוא זה שאמור להיות האיש החזק שיסדר את העניינים, והוא אינו עושה זאת! לא רק שהוא חש לא יוצלח, אלא הוא גם מרגיש שהאשמה נעוצה בו. למה אני לא עושה כלום? הרי זה התפקיד שלי!

הוא רוצה לעזור, כל כך רוצה. אבל אינו יכול, כי הוא צריך ללכת לכולל.

אם הוא לומד היטב – הוא מאושר, למרות כל הקשיים. התורה ממלאת אותו בסיפוק, ולסבל הנגרם מהדוחק הכלכלי יש משמעות. אבל מי שמתקשה בלימוד ולא מוצא בו סיפוק – סובל נוראות מכל הנ"ל.

הצורך הבסיסי לעשיה והתקדמות

אם יש כסף ולכאורה הכל בסדר, מה קורה אז?

אמר לי פעם מישהו בכאב: "כל כך חבל, אשתי מפרנסת ומרוויחה טוב, ואין לי שום תירוץ מתקבל על הדעת בשבילה למה בעצם אני לא רוצה להמשיך בכולל"…

למה גם כשאין מחסור – קורה לפעמים שהבעל רוצה לעזוב את הכולל? כי חוסר החיבור ללימוד גורם לקושי משמעותי, בלי קשר למצב הכלכלי. אדם שלא מתקדם בלימוד ולא מוצא בו טעם – אינו מצליח להתמיד, והוא מרבה לבטל את זמנו. הוא עשוי להרגיש כל בוקר מחדש כביכול הוא קם לעוד יום חסר תוחלת.

אדם מטבעו חייב לעסוק בעשיה מבורכת, לראות את עצמו מתקדם. הצורך הזה הוא קריטי. חז"ל כבר אמרו (כתובות ס:): "הבטלה מביאה לידי שעמום". כלומר – בטלה מביאה לידי דיכאון.

נשאלת השאלה: נו, אז מה הבעיה? תתחיל ללמוד והכל יפתר!

הבעיה היא שלפעמים הלימוד קשה מאוד. אשה מעולם לא חוותה מה מרגיש בעלה אחרי סדר שלם מייגע שבו לא הצליח להבין מילה, וכל שורה בתוספות היתה נדמית כהר בלתי עביר. היא מעולם לא הרגישה מה זה להסתובב בכולל ולשמוע את כולם מדברים בלימוד ולהרגיש כאילו מדברים כאן סינית.

לכל בן תורה יש ימים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, כלשונו של רבינו תם: "ימי אהבה וימי שנאה". לפעמים יש גם תקופות של שבועות וחודשים של ירידה ואחר כך שוב עליה. אך מה קורה אם התקופה של הקושי נמשכת על פני שנים ארוכות? למה יכול לצפות אברך שכבר ניסה את כל האפשרויות ולא מצא שום דרך להתחבר ולהתקדם?

האם ניתן לדרוש ממנו להמשיך לסבול בלי שום תקוה לשינוי?

חוסר שיח על הנושא

לא פלא שאצל זוגות רבים הנושא מודחק. הבעל חושש לספר לאשתו על הימים המשמימים העוברים עליו, הן משום שלא נעים לו לחשוף את חולשותיו וכשלונותיו, והן משום שהוא חושש מתגובתה ("היא לא תבין אותי / היא תבקר אותי / היא תהיה מאוכזבת ממני"). הוא סובל בשקט ומתכנס בתוך עצמו, והיא מרגישה שבעלה לא רואה בה שותפה לחיים. כך במקום להתמודד ביחד עם אתגר משמעותי בחיים – הם מפסידים את ה"ביחד", הקריטי כל כך לקשר.  

במקרים מסוימים, מרוב חשש של הבעל מתגובת אשתו – הוא עושה את הדבר הכי לא מוצלח: הוא מתחיל את התהליך לבדו, ומשתף את אשתו רק בשלב מאוד מאוחר.

פתאום היא מגלה שהוא כבר עמוק בתוך תהליך של לימודים כלליים או אפילו עבודה, והוא לא סיפר לה.

ואז משתרר ביניהם רגש מכאיב ודוקרני של חוסר אמון, מתח וכעסים.

דוגמה, מכתב שהתקבל:

"אני אברך ליטאי נשוי עם 2 ילדים שלומד בכולל. 

כבר תקופה ארוכה מאוד שאין לי סיפוק מהלימוד, אני לא נהנה ממנו. כתוצאה מכך גם הלימוד בכולל לא משהו, ואני יותר נמצא בכולל מאשר לומד בכולל.  ניסתי כבר את האפשרויות, החלפת כולל והחלפת סגנון לימוד, אבל זה לא עוזר. אני מבחינתי מאד הייתי רוצה לעשות איזשהו שינוי, משהו שיתן לי סיפוק ואני לא ירגיש שאני נמרח בחיים. אני רוצה להתייעץ עם איזה אדם גדול ולהתחיל לזוז. יכול להיות אולי לצאת לעבוד, בוא נראה.

הבעיה היא שאשתי אפילו לא יודעת על החוסר סיפוק וכו' בכולל ובטוחה שאני שוקד על לימודי כתמיד, ואין לי מושג איך לומר לה שאחרי שהתחתנה אתי על דעת שלכאורה כל החיים אני אשב ואלמד כמצופה מכל בחור ליטאי נורמטיבי, פתאום שנים ספורות אחר החתונה אני עושה לה בעיות. אין לי מושג איך מתמודדים עם זה ומה אומרים לה."

עד כאן ליבנו את צדדי הבעיה המורכבת והכאובה. כדאי לעצור כאן ולחשוב שוב על הדברים, לחוות את הבעיה מכל צדדיה, ולהבין כמה כולם צודקים ואף אחד לא אשם. רק בצורה כזו אפשר לנסות לחשוב על יציאה מהפלונטר. בפרק הבא נשתדל להציע את הפתרון.

לסיכום:

השלב בחיים שבו הבעל מאבד טעם בלימוד עשוי להיות מאתגר מאוד למערכת היחסים בין בני הזוג.

הדבר הראשון שיש לעשות הוא להבין את שני הצדדים: את הקושי של האשה ואת המצוקה של בעלה. רק אחרי שיש הבנה אמיתית – אפשר לנסות להגיע לפתרון. הקושי של הבעל נובע מתסכול ותחושה של דריכה במקום, ואם מצטרפת לזה מצוקה כלכלית – מדובר בקושי שבאמת אי אפשר לחיות איתו, והמצוקה של האשה נובעת מאכזבה פנימית, לחץ חברתי, תחושה של ירידה בדרגה, ועוד.

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>