רעש, צעקה והצלה: כשהסכך קרס

מהחיים

לעטרה יש עיני שקד חומות זכות ותמות. השיער שלה גזור בקפידה מסביב לפנים שלה: קארה חלק עם פוני ישר כמו סרגל עד העיניים.

את המופע אצלם עשינו כמעט בגניבה, אי שם בימי הקורונה האפלים, באחד מחלונות הזמן שנפתחו לזמן מוגבל ונהדפו מיד שמא הנגיף יקנח את אפו ויצא במחול הדבקה המוני.

אבל אין מה לאמר, בשבילנו הקורונה הייתה יצרנית סיפורים לא רעה.

עטרה מתיישבת מולי ועיני השקד מחייכות.

”אבא שלי הוא לא סתם גבאי בית הכנסת. הוא הגבאי. מאד מסור למקום ולקהילה. הוא ובית הכנסת זה מקום אחד. הוא דואג שהכל יהיה במקום, שלכל מתפלל תהיה גישה נוחה, ושכל אחד שמגיע להתפלל ירגיש כמו בן יחיד לפני ה׳.

 זה ציטוט שלו, ככה הוא תמיד אומר.

חגים זה בכלל זמני חגיגה בשבילו. יש לו מפות מיוחדות שהוא פורס אחרי שאמא שלי מכבסת ומאחסנת במקום שמור. שבועיים לפני ראש השנה אחים שלי, ולפעמים גם אני, עוזרים לו לסדר את ספרי הקודש שוב מהתחלה לפי סוג וגודל, בודקים שהכל תקין ומוכן לקבל את הקהל הקדוש.

 וכמובן סידור המקומות לכולם תופס לו המון זמן.

ימים ולילות אבא שלי יושב לסדר לכל אחד בדיוק את המקום האהוב עליו ועל ילדיו, וזה פאזל כמעט אינסופי:

ההוא חייב ליד המזגן כי הוא נחנק, והשני רחוק מהמזגן כי הוא מבוגר וקר לו, הילדים של כהן צריכים ספסל שלם אבל לא מדי בפנים שיוכלו לצאת ולהיכנס בלי לדרוך בדרך על ר׳ שמחה שצריך לשמוע טוב טוב את החזן, ועוד אלפי פרטים שגורמים לי כל פעם מחדש להעריץ אותו על הסודוקו המסובך שהוא מצליח לפתור.

כמובן שסוכות זה השיא, אז כולנו נרתמים להקמת הסוכה הענקית בצמוד לבית הכנסת, מקשטים בקישוטים יפים ובאופן כללי דואגים שהסוכה תרגיש לכולם כמו סוכה של בית.

לכן, עכשיו בקורונה, היה מובן לכולם שבית הכנסת עובר אלינו.

יש לנו ברוך השם חצר גדולה, ואבא שלי ארגן מניינים מתחלפים כדי שכל המתפללים יוכלו להמשיך להתפלל עם הקהילה המוכרת, הכל כמובן לפי הכללים: קפסולות,  מניינים מצומצמים ומתחלפים, ובקבוקי אלכוג׳ל בכניסה…

ככה יצא שבחג הסוכות האחרון הפכנו לשותפים מלאים, אפילו לא היינו צריכים ללכת במיוחד לבית הכנסת כי אבא הקים את הסוכה ממש אצלנו בחצר.

החצר שלנו ממש ענקית ואבא החליט שהקורונה לא תעצור את המצווה בהידור.

הוא בונה סוכה ענקית, יפה ומקושטת, בדיוק כמו כל שנה.

באותו יום הבנים לא היו בבית, כך יצא שאני הפכתי לעוזרת הראשית.

התחלנו לעבוד במרץ, אבא על סולם, אני למטה, אמא בינתיים היתה במטבח והכינה את האוכל לחג.

אני רואה את אבא שלי עובד קשה ומזיע, הסכך היה ממש כבד, ובינינו לא באמת עזרתי לו, אלא אם כן להגיש מסמרים מדי פעם ולתקוע את הראש חזק כלפי מעלה – נקרא עזרה.

​באמצע כל הכיף הזה, כשאני ממש מרוצה מסוג העזרה שלי, נפתחה הדלת.

הראש של אמא שלי מציץ החוצה. היא קולטת מייד את חלוקת העבודה – אבא תלוי בין שמיים לארץ עם קורה כבדה, ואני עומדת למטה ובוהה.

'עטרה!' היא קוראת, 'אני צריכה אותך, יש הרבה כביסה לקפל'.

תסכימו איתי שלקפל כביסה זה הרבה יותר משעמם מלבהות בבניית סוכה, נכון?” הקהל המתוק מצחקק במבוכה, נראה שהם איתה, בהזדהות מלאה.

”זהו שגם אני חשבתי ככה, ולכן לא מיהרתי להיכנס. מכירים את זה ש”לא שומעים”? הרעש הנוראי מהמקדחה, המכוניות בחוץ…

אז אמא שלי ניסתה עוד פעם. היא אמרה שהיא צריכה את העזרה שלי דחוף, והסוכה תעמוד גם בלעדי.

היה לי חשק גדול להמשיך לא לשמוע, באמת שהמקדחה טירטרה חזק.

אבל פתאום, משום מקום, נחת לי בראש עוד קול. נזכרתי שרק לפני כמה ימים שמעתי בבית הכנסת, כלומר כאן בחצר, את קול השופר קורע את הלב.

שמעתי גם את שיעורי היהדות מהדהדים בתוכי, על כיבוד הורים ועל השאיפה להתחיל את השנה במעשים טובים.

באותו רגע הבנתי בדיוק איפה מקומי.

 נכנסתי הביתה, החבאתי את התסכול והראיתי לאמא פנים שמחות.

נעמדתי מול הספה והתחלתי להסתער על ההר שהיה עשוי מכביסה.

אולי לא תאמינו לי, אבל לא עברה יותר מדקה ופתאום נשמע רעש מפחיד מהחצר.

ואחר כך שקט.

ואחר כך צעקה.

אבא שלי.

המראה שתפס אותנו היה מפחיד: אבא שלי שכב על הרצפה, מתפתל מכאבים ונאנח, היד שלו הייתה לכודה ושבורה מתחת לסכך.

מסתבר שבזמן שהוא ניסה ליישר את אחד המוטות הראשיים, כל שאר הסכך זז, איבד שיווי משקל וקרס למטה כשהוא מפיל את הסולם עם אבא, ונוחת לו סופית על היד.

זה היה מלחיץ לראות את אבא שלי החזק במצב כזה.

מצד שני, כשלמולנו נפרס הסכך העצום הבנו שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע ולכן דבר ראשון אמרנו מזמור לתודה.

ואת הדבר השני נראה לי כבר הבנתן.

הסתכלתי על מקום הקריסה:

הסכך היה שרוע על הרצפה בדיוק במקום שבו עמדתי תקועה עם הראש למעלה רגע אחד לפני שהחלטתי להתגבר ולשמוע בקול אמא!”.

 מהבמה           

מירי ואביגיל לובשות בדים לבנים, מתרוממות על קצות האצבעות והופכות לשני מלאכים.

בידיים פתוחות הן "אוספות" מהאוויר את הזכויות של עטרה: הן מלקטות תקיעת שופר, תופסות קבלות טובות של ימי הדין, ומוסיפות להן את  קושי הוויתור וקיפול הגרביים.

מולן עומדת חני בתפקיד עטרה, מיטלטלת ונעה בין שני קולות שמושכים אותה: רעש המקדחה וקולה של האם.

ברגע שחני מסובבת את גופה ופוסעת צעד אחד קדימה – בהחלטה להיכנס הביתה – שתי המלאכיות פורסות את הבדים הלבנים כענני כבוד רחבים וצונחות יחד על הרצפה אל המקום המדויק שחני זה עתה פינתה.

ברגע זה הן מתפקדות כענני הכבוד שמגינות מכל נפילה ומרככות את הדרך.

חני מביטה לאחור, נושאת ידיים בהודיה.

הביתה

​תרגיל: המכונה האנושית.

תרגיל קלאסי מעולם האלתור והפלייבק, שבודק איך חלקים שונים מתחברים לפעולה אחת שלמה.

​בוחרים מכונה. למשל: מכונת פופקורן או מכונת כביסה (עדיין אין מכונה שמקפלת גרביים? תמציאו!).

​מחלקים את תפקידי המכונה לשלושה או ארבעה משתתפים.

​לדוגמה במכונת פופקורן:

​משתתף א': המזין (מכניס גרגרים בתנועה חדה וקצבית: "צ'יק-צ'אק, צ'יק-צ'אק").

​משתתף ב': הסיר הרותח (קופץ במקום ומשמיע קולות פיצוח: "פאף! פופ! פאף!").

​משתתף ג': הפתח שפולט את הפופקורן החם לקערה (משמיע שריקה ומתכופף בכל פעם שמשתתף ב' קופץ).

​הפעלה: כל משתתף נכנס למעגל בתורו, מתחיל בתנועה ובקול שלו, ומתחבר בקצב ובתנועה לחבריו.

המכונה פועלת יחד בסנכרון מלא, כל ה”חלקים” פועלים בו זמנית ובתיאום, בצורה ויזואלית שנראית למתבונן כמכונה אחת שלמה.

נמאס מהרעש? מחליפים מכונה (אולי מקדחה?).

משפט פלייבקיסטי

להרגיש מתי נכון לפנות את המקום.

כל הסיפורים במדור הזה אמיתיים לחלוטין, אבל בסיפור הזה, מכיוון שהוא מתאר מצווה שהובילה לנס, חשוב לנו להדגיש שכל הפרטים בו אמיתיים לחלוטין, רק עם טשטוש קל ממש.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע : )

​אוהבת לקרוא על הרגעים מהחיים וחושבת לעצמך "איך הופכים את זה לסצנה?"

​אם מסקרן אותך ללמוד איך לקחת סיפור פשוט ולהפוך אותו על הבמה לקסם חי, מרגש ומצחיק – הקורס הזה בשבילך!

​אני פותחת בעז”ה מחזור שביעי של קורס תיאטרון פלייבק לנשים, שבו נלמד את סודות האלתור, נפצח מיומנויות הקשבה, ונלמד לשחרר ולצחוק מהלב.

​ מתאים לכל מי שרוצה שעתיים בשבוע של שחרור וכיף, ורוצה להרחיב את סל המיומנויות שלה. 

התקשרי לתפוס את הכסא שלך, מספר המקומות מוגבל.

הקורס יתקיים אחרי החגים במודיעין עילית, לפרטים נוספים – 0527639377