כדורים (לא של משחק, ולא אקמול)

כדורים. הצלה או משענת קנה רצוץ? כן או לא? יש בכלל ברירה? המדריך למטופל המתחיל (המדריך האישי שלי, יש לציין – ואני כאמור לא אשת מקצוע, רק עם אישה עם ניסיון).

 אז מתי בכלל חושבים על זה? זה ממש תלוי את מי תשאלו.

כי מי שיגיע לפסיכיאטר ויתלונן על קשיים להירדם – יקבל כדור שינה (לא, לא מלטונין 😏)

מי שיתלונן על מצב רוח ברצפה – אני מניחה שיקבל כדורים ממשפחת SSRI.

אם אני אגיע לפסיכולוג ואתלונן על מצב רוח, אני אקבל שאלות מפה ועד אמריקה, ואולי אפילו לא המלצה לבקר אצל פסיכיאטר. מתי פסיכולוג יבקש ממטופל להתייעץ עם פסיכיאטר?  טוב זה תלוי בגישה שלו, אבל הרבה פעמים רק כשאין התקדמות בטיפול, או כשהמטופל מתאר מצבי קצה.

ככלל, להרבה קשיים רגשיים אפשר להיעזר בכדורים, אבל זה רק תלוי אם תלך לבקש.

אני הייתי שם הרבה זמן, מתמודדת עם מצבי רוח קשים, עם חוסר יכולת ליהנות, ובקצרה- דיכאון, ולא חשבתי בכלל על פסיכיאטרים. הלכתי לטיפול, התקדמתי לאיטי, ידעתי שיש בתוכי טירוף – אבל הוא היה עמוק בפנים (הוא עדיין לא יצא ולא פוענח אז, לכל הסקרנים).

עד שנפלו עלי השמים. ולא הייתי יותר. הסתובבתי בעולם ולא הגבתי לאנשים, כולם נדמו לי כבועות סבון, מצדי הכל נגמר. אבל היה תינוק, קטן, חלש, צריך אותי – ולא הייתי. הידיים היו, אבל אני לא, טיפלתי בו, שלא תחשבו, אבל הלב שלי לא היה, לא יצרתי קשר עין, לא דיברתי, רובוט ממש.

בהדרגה חזרתי לחיים, אבל החיים לא חזרו אלי – חזרתי הביתה, לילדים הגדולים, וליום יום, אבל נשארתי גוף מהלך, וסבלתי מפלאשבקים (פוסט טראומה, זוכרות?) ותנועות בלתי רצוניות. לא הצלחתי להגיב לעניין לשיחה של יותר מכמה משפטים. זה לא היה אותו ראש, ולא אותו מוח, משהו נסדק. לקח עוד זמן ועוד זמן והגעתי לאשפוז, נדבר עליו בהמשך אבל בינתיים – זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי פסיכיאטרית – ומאז נהיינו חברות, סוף סוף מישהו שהצליח להבין את הברקים במוח שאני מרגישה ולא בוהה בי בחוסר הבנה, מישהו שנותן שם לניתוק שלי מהעולם, לתחושה של: "איפה הם בכלל חיים?", היום אני אוהבת פסיכיאטרים – בתנאי שהם נחמדים, כי אם לא, אז…

לקח לי עוד זמן להסכים לטיפול תרופתי, לא יכולתי לסבול מחשבה שחומרים חיצוניים ישתלטו עלי, וישפיעו על המחשבות והתחושות שלי. מתי הסכמתי? זו היתה המשפחה ששברה אותי, ולא כי הם שכנעו אותי, אלא – כשהבנתי ש 40₪ בחודש וסרקוול מפרידים ביני לבינם – הבנתי שאני חייבת את זה להם. היום אני יודעת שאני חייבת את זה לעצמי. לא כי הם מרפאים את הנפש, הכדורים, הם ממש לא, הם רק נותנים כלי עבודה, קצת כמו קביים לצולע כדי שיגיע לפיזיותרפיסט.

לאחר עוד כמה חודשים והרכבת "המתכון" שלי – יכול להתחיל תהליך שיקומי. אני עדיין פוסעת בו, לאט לאט. ויודעת – שעוד תבוא הנסיגה, ואני לא אחרי הכל, אבל עכשיו – אני מכירה את ההתרסקות – וגם את דרך היציאה.

עוד יום יבוא ואני אגיד שלום לכדורים, שאני אחזור לצום כהלכה, מה שאני אעבור עד אז הוא חידה בשבילי, אבל אני עומדת מול מה שיבוא – ועל כל גל וגל אנענע בראשי.

• הערה חשובה – כל זה מדובר כשיש ברירה, יש מצבים בהם הטיפול לא נתון לשיקול דעתו של המטופל וניתן אף בכפיה אם יש בכך צורך- כשהמטופל מסוכן לעצמו או לסביבתו ולא מוכן לשתף פעולה.