"התחושה שאת מסתובבת ברחוב כאילו יש לך זנב…"

רחלי מתקשרת.

אני עונה, מחייכת עוד לפני שכל המלל נשפך לי לטלפון.

רחלי היא תופעת טבע. מסוג האנשים שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול היה להפגיש ביננו.

מפגש סתמי ומקרי שיהפוך לחבור עמוק כל כך…

מפגש של נשמות.

מפגש של אחיות לצרה.

יש דברים שאני משתפת רק אותה, רק היא תבין…

נפגשנו לראשונה ב"התפתחות הילד".

אני עם דוידי, היא עם בובה יפיפייה כבת 4 העונה לשם דיתי,

ועוד תינוק כבן שנה בעגלה, שלימים התברר כשרוליק…

שניהם לבשו בגד זהה ויקר להחריד, מטופחים מגרב ועד פונפון,

יחד עם העגלה היוקרתית מאוד, המראה המתוקתק של האמא, כוס השייק שהיא שלפה לעצמה,

והאייס קפה לקטנה, כל ההצגה הזו ביחד…

טוב,

זה לא היה לטעמי.

חייכתי בנימוס,

ורק שאלתי את עצמי למה הם פה בכלל ב"התפתחות הילד".

ואז ההצגה התחילה.

הגברת הקטנה התחילה לבכות ש"רטוב לה היד".

האמא שלפה טישו ועטפה את הכוס.

זה לא עזר, היא המשיכה לבכות, האמא ניסתה לסדר שוב.

הילדה משתטחת על הרצפה בצרחות.

השייק של האמא נזנח. בסבלנות ראויה לציון היא מרימה אותה בעדינות ומבררת שוב ושוב מה היא רוצה,

בסוף היא מצליחה להושיב אותה על הכסא ולסדר לה את הטישו בדיוק כמו שהיא רוצה.

אני לא שמה לב שאני ממש בוהה בה, ורק בקצה העין עוקבת אחרי דוידי שעובר מפינה לפינה נוגע בכל דבר, קורא כל מילה בכל דף מזדמן.

אני מזנקת כשהוא ניגש לעגלה היוקרתית.

"זה בסדר" היא מחייכת, "ASD, נכון? בן כמה הוא?"

"7" עניתי את התשובה היותר בטוחה.

"יש לי בן 8", היא עונה, "עדיין בחינוך רגיל, ועוד אחד בן 5.5 נוירורגיל", היא צוחקת, "נשמע יותר טוב מנוירוטיפיקל. עכשיו אנחנו באמצע איבחון של דיתי", היא מצביעה על הבובה, "ושרוליק", מצביעה על הכרכרה "בינתיים רק עם בעיות תחושה".

אין לי מילים.

אני מסתכלת עליה שוב. צעירונת, כמעט ילדה, חייכנית כל כך, מטופחת כל כך…

"בת כמה את?" אני שואלת. מרגישה מטופשת לגמרי.

"29", היא עונה, והחיוך הגדול נמחק לה, היא מבינה לבד מה אני חושבת.

 אני מסתכלת לה עמוק בעיניים, מושיטה לה יד:

"בתיה, 41, 8 ילדים. 

2 תקשורת, שירה בת 14 דוידי בן 7.

3 קשב מתוכם, 2 היפר,

וכן, גם אנחנו באמצע אבחון…

לחיצת היד שלנו הייתה אמיצה כל כך, וכל כך הרבה דברים עברו בה בלי מילים, המילים באו אחר כך, הכאב, הדמעות, הפחדים.

ההתמודדות היום יומית, הקרניים שצומחות לנו.

"התחושה שאת מסתובבת ברחוב כאילו יש לך זנב" כמו שאומרת רחלי, היא צוחקת.

גם אני, כי אפשר לבכות את הכאב ואפשר גם לצחוק אותו אם יש מי שמבין את הבדיחה.

שלוש שנים עברו מאז, אנחנו עדיין צוחקות.

צוחקות את הבקרים המשוגעים, את התגובות המרושעות / מטופשות של האנשים.

צוחקות את התמימות שבה התחלנו את החיים…

"הייתי אתמול ב"רב שפע" רחלי מספרת. "כמה קניות דחופות ואני עם כולם, כן?"

"נכנסתי שם למאפייה לקנות להם משהו לאכול, מנדי מודיע בשם עצמו שכמובן שכל אחד לוקח שקית ומכניס לתוכה 3 מאפים. בדיוק 3. "היי, אמא, יוסי לקח 2 בורקסים ו-2 גביניות, אני אמרתי 3!""

הוא חוטף ליוסי את השקית מהיד עוד לפני שאני מספיקה להגיב, יוסי צורח,

 דיתי בינתיים הולכת למוכר לבקש קפה לאמא!!!

המוכר מתלהב, בטח, ילדה בת 6 מבקשת קפה.

אני מרגיעה מהר את מנדי ויוסי, מבקשת מיוסי לבדוק ששרוליק לא בורח מהחנות, כי הוא בדרך,

מבטיחה לו עוד גביניה מהשקית שלי כדי לא לעצבן את מנדי, ורצה מהר לעמדת הקפה.

בפנים סמוקות אני מבקשת מהמוכר אספרסו גדול עם חלב קר, הוא לא מבין, אני מסבירה לו שאני לא רוצה שהקפה יהיה רותח ואז אני מבקשת כוס קרטון נוספת, משלמת על כל השקיות של כולם, בלי לבדוק אפילו מה הם קנו, ובורחת.

מוצאת ספסל ריק בגינה ליד, שולחת אותם לשחק, דיתי לידי, "אני רוצה קצת מהקפה שלך".

אני לוחשת איתה את המילים כמעט ביחד, מאז שהיא בת שלוש, ולמדה סוף סוף לדבר במקום לצרוח אני לא שותה כוס קפה לבד, אם היא בסביבה כמובן.

אני מוזגת לה ⅓ כוס קפה, ואיזו נודניקית שאת העיניים שלה הרגשתי תקועות לי בגב עוד במאפייה מתיישבת בספסל לידי מתחילה לאלף אותי בינה:

"זה לא בריא קפה לילדה כל כך קטנה, וזו גם שעת ערב מאוחרת, איך היא תישן?"

"היא תקבל מלטונין", אני עונה לה בלב, "והקפה זה קרב אבוד, לפחות היא שותה ואוכלת משהו, כי עד שהבנתי מה היא מסכימה לאכול ולשתות היא כמעט צמה… ואל תתערבי!!! "אני צועקת בלב כמובן, "יש לך מושג עם מה אני מתמודדת???"

"תודה שאת מסבה את תשומת ליבי," אני עונה בקול בחיוך נחמד.

אני מזרזת את דיתי בעדינות לסיים את הקפה.

בעדינות.

אין לי כוח לצרחות, הגברת הזו, מלכת חוסר הטקט עוד תסביר לי איך לחנך אותה…

אני אוספת מהר את כולם, הם מאוכזבים שיצאנו כל כך מהר מהגינה, ו"אוף אמא, עד שהגיע התור שלנו בנדנדה".

אני בורחת, בורחת מהר מהגינה.

באוטובוס אני נזכרת שהשארתי על ספסל את כוס הקפה שלי…

"השארת שם גם כמה דקות של שקט ורוגע", אני אומרת.

"כמה דקות של שפיות" היא אומרת, "בגינה הם די נורמליים, כולם. אפילו מנדי, שהוא כבר בן 11

 בגינה עוד מותר לו להתפרע…." הקול שלה נסדק שאני לא יכולה שלא לשאול:

"מה עוד היה אתמול?"

"הייתי אתמול שוב בעירייה, כיתת תקשורת א' נפתחת בקצה השני של ירושלים, וההרכב של הכיתה עדיין לא ברור, לא יודעת מה הרמה של הכיתה, כל המשפחה שולחת לבית הספר של החסידות…

"מה, אני אשלח אותה למקום אחר? "בית יעקב" בצד השני של ירושלים? גם ככה כולם מדברים….

 אני שותקת, גם היא.

מזמן כבר הבנו שאין באמת הבדל, שהרכילות, השאלות והמבטים קיימים בכל קהילה.

גם הצורך שלנו ללכת עם העדר, להרגיש שייכות, משותף לכולם. 

"אין לי מה לומר", אני עונה בשקט, "שה' יתקן אתכם בעצה טובה, ושתרגישי טוב עם מה שאת מחליטה, ותעדכני…"

מוסדות חינוך.

נראה לי שמכל ההתמודדויות זה החלק הקשה.

למצוא מוסד מתאים או יותר נכון את ההכי מתאים, להתחיל שם, לעבור אין ספור פגישות מכילות יותר או פחות, מבינות יותר או פחות, ולפעמים שיפוטיות…

להתמודד עם קשיי הקליטה של הילד ועם ההסתגלות – אוטיסטים לא טובים עם שינויים…

לנסות כך, לנסות אחרת, ובמקרים רבים להבין שאחרי שנה-שנתיים, צריך להתחיל הכל מהתחלה…

לתגובות, בתיה: [email protected]