פרק 5: לא תותים

"אמא,

את בבית?"

אברימי מתקשר.

"הגעתי לירושלים לחתונה של וייספיש, אני בא…."

הוא רוצה לדבר, זה ברור. הטון שלו טעון כל כך שאני הולכת מהר לפריזר לחפש בשבילו משהו מפנק…

אני מוציאה קופסא עם עוגות וגם לחמניות בצל, ומכינה זריז רוטב פיצה וקצת ירקות חתוכים.

הוא נכנס, צעד בוטח, חיוך גדול מידי:

"פשש, תהילה… זהו, סופית? התחתנת עם הטלפון?

אילה למה את עוד ערה? כשהייתי בגילך הלכתי לישון כבר ב-8 אחר כך קשה לך להתארגן בבוקר.

דווידי הנזק כבר יישן לפחות?? שירה תתן לנו לדבר בלי להתערב??"

"אברימי!

 אני קוראת לו בקול חד, "גמרת לעצבן את כולם???"

"מה קרה לך?" אני שואלת בשקט במטבח, "מה עקץ אותך?"

" שום דבר," הוא עונה, "החיים תותים".

" כן, כמעט", אני עונה בחיוך עצוב, כבר בצהריים עדכנתי אותו שההצעה של אדלר ירדה.

שנתיים מאז שמאיר התחתן, הצעות עולות ויורדות.

אני לא מעדכנת אותו בהצעות עד שאני מקבלת תשובה חיובית,

יודעת שהוא יתקשה להתמודד עם אכזבות.

לפעמים הייתי תוהה אם הטיוח / התעלמות שלו הם באמת תכונת אופי או מנגנון הגנה חזק.

 בכל פעם מחדש, כשדיברנו בבית על כל בעיה מכל סוג שהוא, הוא היה מסנן שאנחנו סתם הולכים לאנשי מקצוע, מחפשים בעיות בכוח, ו"כל הפסיכולגים האלה לא מביאים תועלת, את אמא נהדרת", הוא היה מפרגן.

"גידלת אותנו, את יודעת לגדל גם את שירה, גם את דוידי, גם את חיים ואילה, הם לא יגידו לך מה ואיך לעשות, הכל בסדר".

כל שיחה בעניין היתה מסתיימת בצמד המילים "הכל בסדר", גם כשהכל היה כל כך לא בסדר….

כאשר באופן רשמי התחילו להציע לו הצעות ישבנו איתו ביחד בשקט לשיחה, סיפרתי לו קצת על שנות השידוכים של מאיר, רציתי שיהיה קצת מציאותי. "תראה את מאיר וחנה'לה", התחלתי. מתארת לו את הסייעתא דשמיא המופלאה של השידוך הזה. חברה שלי, שמלבד היותה מורה היא משדכת כל מה שזז, פגשה את חנהלה בהופעה שהביאו להם למסיבת מורות בסוף שנה.

רק היא יכלה בסוף המופע לברר מי מהבנות שם רווקה, איפה היא גרה, ומספר טלפון של ההורים.

אני עדיין נזכרת בחיוך איך היא התקשרה אלי בלי פרטים כמעט, נלהבת כל כך, איך שלחתי אותה לברר,

 איך לא האמנתי שיצא מהשידוך הזה משהו בכלל…

"לא רוצה לראות", הוא היה נחרץ "אמא בבקשה, אני צריך משהו קצת יותר מקובל, אני לא הולך להתפשר…"

"משפחת קאלוס הם לא פשרה", בעלי מגיב בנחת, "והיין של האבא שלהם לגמרי מקובל עליך…"

כולנו מחייכים, נזכרים איך אברימי התלהב מהיין ב"ווארט", עוד לפני שהבנו שאת היין אבא של חנה'לה מכין בעצמו.

רק כשחנה'לה הביאה משלוח מנות חודש אחרי זה, כלי זכוכית עדין, מלא בעוגיות שקדים קטנטנות – הכלי נשבר כששירה ניסתה לספור כמה עוגיות – ושני בקבוקי יין, כשהיא הסמיקה כשאמרה שאבא שלה ראה שהבנים ממש אוהבים את היין שלו, כשמצאתי את עצמי שואלת כמו טיפשה מה זאת אומרת "שלו"? 

 רק אז הבנו שלפרנסתו הוא מייצר יין מיוחד במחסן הבית, יין ששווה כנראה הרבה…

"ככה הוא יכל ללמוד בשקט, ואמא עבדה כל השנים בסטודיו", חנה'לה כמעט התנצלה.

ואני נזכרתי בתמונות המדהימות שראיתי בחטף, כשהיא לקחה אותי לחדר הצדדי מאחורי המטבח.

אברימי צוחק בעל כורחו, לא יכול לשכוח איך אמר לה כשהוא כבר שיכור כמו לוט, וש"בפעם הבאה כדאי להביא יותר בקבוקים, באמת יין טוב…"

אני צוחקת גם, זוכרת איך מאיר גרר אותו משם, כשהפעם תורו להיות נבוך…

חנה'לה לא נפגעה, זה אפילו פרגן לה, גם את הכלי שהתנפץ כמה רגעים אחרי זה היא קיבלה בשוויון נפש.

"זה בסדר", היא אמרה, "לא חשבתי שיהיה פה כזה בלגן, אצלינו אתמול  כמעט לא באו אנשים, רק השכנים מהבית ממול, הם חברים שלנו, כמעט משפחה. תראו מה הולך פה…" היא החוותה על הסלון העמוס.

"חנה'לה לא פשרה", אני מוצאת את עצמי מגנה עליה, לא מסוגלת להסביר לו מה ההבנה וההכלה שלה עשו למאיר, גם לא רוצה, זה החיים של מאיר.

"תגדירי את זה איך שאת רוצה", אמר לי אברימי "אני רוצה משהו אחר".

עכשיו,

שנתיים אחרי, והוא עדיין לא מוכן להתפשר, לא מוכן לצאת משום הגדרה מקובעת של "שידוך נורמלי".

כשהציעו את אדלר, קיוויתי באמת, בחורה טובה, מסמינר מצוין, משפחה חשובה… כל מה שצריך.

"יש לה צליאק" אמרתי לאברימי וזו לא באמת בעיה רפואית, זו רק רגישות.

היה לו קשה לבלוע את הצפרדע "יודעים על זה?" הוא שאל.

"הם לא מנפנפים, ולא מסתירים" עניתי.

הם נפגשו, שתי פגישות והוא דווקא היה מעוניין, הם לא.

ידעתי שהוא מאוכזב, ידעתי שהוא גם לא ירצה לדבר על זה.

"אז החיים תותים אתה אומר, באמת?" אני שואלת שוב בחיוך, שומרת את האכזבה האישית שלי לאחר כך,

מנסה בכל אופן לשמוע אותו, 

"לא", הוא עונה בקול נסער,

"אני חושב שחבר חדר שלי אוטיסט".