התגובה של מישהי חמודה על היא לא יכולה להתפנק, הנכדים צריכים אותה!
"אני רוצה לכתוב בתור דודה בת 38 שגרה עם ההורים בבית, שכולם כמעט ב"ה נשואים.
1. טוב מאוד שאשה תלמד את המשפחה את הגבולות שלה. אף אחד לא עושה דברים מרוע לב, אלא מחוסר מחשבה. אם האמא משדרת שהיא תמיד שם למרות הכל. מה אפשר לצפות מהילדים?? איך הם יכולים לדעת שקשה לה??
2. הילדים צריכים לדעת: אמא כבר גידלה אתכם פעם, וכמו אז גם עכשיו, לא חייבת לכם שום דבר, היא כבר סבתא ואין לה כוחות כמו פעם, אל תלחיצו אותה. "אני חייבת לנוח בשבת עבדתי קשה" למה אמא צריכה לספק לך את זה?? אמא זה לא מלון כבקשתך…
3. אולי הגיע הזמן שהילדים הנשואים יעזרו אחד לשני??? במקום להפיל את הכל על ההורים?
4. באחת השבתות אחי הגיע מוקדם ביום שישי ובישל לבד את כל השבת, אמא שלי כל כך התרגשה מזה.
5. דודות אנחנו בכלל מחוץ לתחום, באים כשנוח להורים, רוצים שתמיד נעזור, אף אחד לא חושב לרגע שאנחנו מישהו… גם אני למדתי לשים גבולות. אבל זה לא מוסיף שום אהבה ואחוה החוסר התחשבות הזו".
התגובה של חני על איך מסתדרים כשלמשפחה מסביב יש טלפונים לא מוגנים?
"גם אנחנו במציאות דומה
אנחנו כן בחרנו לייצר קצת ריחוק מהמשפחה בגלל נושא החינוך
כמובן שהמשפחות יודעות ומכבדות אותנו בנושא הטלפונים, אבל אני עדיין לא סומכת! (בגלל סיפורים ששמעתי מאחרים) ולכן אני לא מבקשת עזרה בשמירה על הילדים וכד'..
בגדול הנהגנו שאין הרבה מפגשים במהלך השנה (יש יותר בחגים או יום הולדת להורים..) וכמו שרשמו מפגשים בשבתות.
אני גדלתי בילדות עם צד אחד חרדי וצד אחד חילוני ויכולה לשתף שבגלל שהיינו מאוד מחוברים לצד החילוני (פשוט שם היו המון מפגשים ובילויים ונופשים ביחד) היתה השפעה לרעה עליי ועל כל האחים שלי!! ולימים אמא שלי התחרטה מאוד והם כן כיבדו אותנו אבל עדיין.. וזה עוד בלי עידן הטלפונים! רק לבוש ותחומי עניין..
וכמובן ברור שלעשות הכל בצורה הכי מכבדת שאפשר!! אבל עם גבולות ברורים (מאוד חשוב שתדברו בינכם ותחליטו מה הגדרים שאתם שמים, מה התדירות של מפגשים, אירועים, שבתות וכו'.. כשלכם זה יהיה ברור יהיה לכם יותר קל)"
התגובה של ציפי על מותר להתבכיין היום: צ'אט אחיות
"הי רק חייבת לכתב אני בני ברקית מלידה ותמיד הייתי בטוחה שהאנשים הטובים, הצדיקים והמשופשפים גדלים במרכז.
שהתחתנתי עם בעלי ( ההורים שלו גרים היום בבית שמש)
אבל עד גיל 14 הם גרו בירוחם של פעם שאין שם את כל מה שכבר יש שם היום:)
והוא וכל המשפחה שלו גדלו למשפחות אברכים חשובים והם זורמיםומשופששפים הרבה יותר מהרבה אנשים שאני מכירה הייתי בהלם .
רק כדי להוריד את הגאוה טיפה לב"ב :)"
התגובה של גרה בפריפריה ומאושרת על מותר להתבכיין היום: צ'אט אחיות
"איזה שיח מרתק!
מרגישה צורך לשתף ולפרוק,
אני מהמרכז בילדותי ולאחר נישואי עברנו לפריפריה.
לדעתי, בכל מצב אנחנו יכולים לראות את הטוב ואת הרע והבחירה בידינו במה להתמקד.
אז נכון עברנו רחוק ויתרנו והרווחנו! אנחנו בחרנו להסתכל על ה-הרווחנו!
הסתכלנו על בריאות הנפש
לימוד מתוך שלווה ורוגע
גידול ילדים בשמחה ובבריאות בלי מה יגידו ומה ילבשו
זוגיות שרק כשגרים רחוק יכולה להבנות בבריאות!
דירה רחבה ומרחיבת דעת
אויר ואווירה
בגרות אישית
הסתפקות במועט
אילטור וגמישות במצבים שקשה יותר
ו- טוב שכן קרוב מאח רחוק- השכנות משלימות את האחיות
מה לא?
אבל,
הכי כואב לשמוע את התגובות שלכן "המרכזייות"
כשאני פוגשת חברה ששואלת איפה אני גרה ואני עונה ב xxx
והיא בודקת אותי מכף רגל ועד ראש כאילו הגעתי מהודו ושואלת אם יש שם יהודים?!
אתן הזויות!!!
נראה לכן שיש רק ירושלים, בני ברק ק"ס וזהו???
מי שהלך "רחוק" הוא מסכן ואומלל ? מוזנך ואולי עני?
ככה ההרגשה שלי מחברותי שגרות במרכז.
ולשאלותיכן:
כן יש כאן מוסדות מעולים!
כן יש כאן ישיבות וכוללים
כן יש כאן חנויות ומבחר
וכן, יש כאן עבודות!
כמו בכל מקום- סיעתא דישמיא והרבה תפילות
אז לסיכום:
חינוך מתחיל מהבית
פרנסה -משמיים
דירה רחבה- משמים! ו… זה עניין של ויתור ובחירה
בהצלחה לכל אחת במקומה!"
התגובה של ץ. על טיול עם ענת! פוסט #1: סכר אלומות
"וואווו ווואווו
סוף סוף טבעעעע
ענת את מדריכה מספר אחתתתתת"
התגובה של רותי על אני שונאת לעבוד בבית
"איזה תגובות מהממות ויעילות תודה
עוד נקודה אחת.
בתור אחת שגם די לא משתלטת על הבלגן ובעלי ממשפחה אירופאית נקיה ומסודרת ברמות מלחיצות, בתחילה הייתי מנסה לשכנע את בעלי שככה זה הנורמלי עם הרבה ילדים צפופים ואשה עובדת מה שאמא שלו והגיסות לא בכיוון…
אחרי זה קלטתי שזה לא עוזר לו השכנוע ההגיוני הבלגן והלכלוך עדיין מפריע לו. אז באמת שיניתי סדרי עדיפויות ולפעמים אין אוכל מבושל ויש בגדים מקופלים בארון. ה עזר ומצאתי עוזרת טובה וכשהוא רואה שאני מכבדת אותו ואת הרצון שלו ואני אומרת לו שאני משתדלת בשבילו הוא מתגייס גם כן לעזור והכל נהיה נינוח יותר"
התגובה של מירי קרון על פתאום ראיתי את השם שלה על מודעת אבל—
"רות יקרה, נחמה יקרה.
קודם כל אענה על השאלה המשותפת לשתיכן.
ככל שאני יודעת, מטרת יד ושם היא להנגיש לקהל הרחב יותר ויותר עדויות.
חק מן העדויות הקיימות באתר יד ושם או שהועלו ליוטיוב הן מקוצרות, מעין קטעים נבחרים(הרבה יותר קל להקשיב לסירטונים קצרים כאלה)
אך עדויות רבות מועלות כל העת לצפיה חופשית באורכן המלא, חלקן עדויות שראיינתי גם אני.
ישנן עדויות שאינן זמינות לצפיה- יתכן כי הן חדשות יותר ועדיין לא הועלו(ואז עד כמה שידוע לי, ניתן לבקש לצפות בהן ביד ושם), יתכן שמסיבות מסויימות לא מתאים לחשוף אותן באופן חופשי- בראש ובראשונה אם העד הגביל את הצפיה בעדות- בכל עדות נשאל העד מראש אם מוכן לאפשר לצפות בעדותו באופן חופשי וגם חותם ע"כ, לפעמים העדים סירבו.
יתכנו גם דברים נוספים, כמו עדויות חשובות שאין אפשרות מסיבות ספציפיות לחשוף לכולם, וסיבות נוספות.
ולשאלתך שני.
נושא הצחוק על נושא השואה, או שימוש בנרטיבים ונושאים מתקופת השואה למטרה של צחוק, הוא נושא רחב ומשמעותי לדיון, וכמובן יש לעשות קודם כל את ההפרדה המתבקשת שעשיתן, שני ורות- יש את ההומור, גם הציני והשחור, שהכניסו יהודים כדי להתמודד עם השואה ולאחריה, ויש את הצחוק על השואה שמגיע ממקום אחר לגמרי.
אני רוצה ברשותך להתייחס קודם כל להומור שעליו כתבתי אני בפוסט הזה- והוא ההומור ששייך לאנשים שהתמודדו עם השואה, ושייך במובנים רבים, בנסיבות אחרות ובצורה אחרת גם לאנשים העוסקים באופן מהותי ויומיומי בשואה, ולכולם ההומור הוא כלי חזק, משחרר ואפקטיבי להתמודדות עם נושאים סופר טעונים כאלה.
ההומור היה קיים בשואה, יש לו תיעוד במקומות רבים, הומור שחור, ציני וחייבת לומר שממש מצחיק… כולל פזמונים, שירים היתוליים ועוד.
אני נזכרת למשל ביומן שכתב עימנואל רינגלבלום, היסטוריון ידוע ואדם פעיל ומוכר בגטו ורשה, האיש שלזכותו עומד ארכיון רינגלבלום- אוסף תיעודי מרשים ובעל חשיבות היסטורית עצומה שנאסף ונשמר בגטו ורשה. עימנואל, כחלק ממאמצי התיעוד, נהג לתעד ביומנו חדשות, שמועות, שיחות ששמע ברחוב. יצא לי לראות שם מספר בדיחות-רחוב שליקט שתאמו את רוח התקופה, ההומור היהודי הזה, הציניות, העסיסיות שהיתה בהן, מרתקות בעיני. וזה באמת היה מצחיק. הומור הוא כלי ענק להישרדות נפשית, אנשים השתמשו בו, ויש לו נוכחות מתועדת היטב בתקופת השואה.
אני זוכרת מפגש שלנו כמראיינים ביד ושם ביום עיון עם פסיכולוג שבא לדבר על אתגרים בעבודה שלנו, ועל הדרך להתמודד איתם. הדבר היחיד שאני זוכרת שהמליץ עליו הוא שימוש בהומור שחור, ורק אז נפל לי האסימון ששיחות רבות שניהלתי עם קולגות לעבודה היו כאלה- משולבות בהומור שאינו "צוחק על"- אלא הומור ש"מתמודד עם".
כשאנו מדברים על הצחוק האחר שהזכרת- זה דבר אחר לגמרי. כי ברור שיש לנו בנושא השואה קווים אדומים, ולצחוק על השואה זה בפשטות, לעבור את הקו האדום. צחוק על השואה שייך לאנטישמים, לא ליהודים. האמת היא שלי לא יצא לפגוש באופן אישי מול העיניים שלי אדם שצוחק על השואה. השאלה היא קודם כל האם אכן צחק? האם הבנו את הקונטקסט, מה היה שם? אולי זו רגישות שלנו שגרמה שנבין כך?
ישנה גם פשוט בורות. יצא לנו לשמוע תלמידה ששחה לתומה לחברה שאכלה פיצה גרועה כל כך, אפילו באושוויץ לא היתה כזאת פיצה… והיא לא צחקה… היא פשוט איננה יודעת מה זו שואה.
לעומת זאת ישנם מקרים של חוסר רגישות וצחוק, נושא רחב שכאמור לכאורה בעיני רוב הציבור הוא טאבו, קו אדום שאסור שייחצה.
ועדיין ישנן התלבטויות ויש שיח תמיד- על מה הקו האדום לייצוג השואה באומנות. מה מותר לעשות ומה אסור. ויש גם את השאלה, למי "מותר" ולמי "אסור" לצחוק על השואה? אסור לצחוק עליה, אבל מה אם ניצול שואה יעשה זאת? ומה אם יקום בן הדור השני ויבחר לכתוב ספר שמשקף גם היבט היתולי משהו על סיפור השואה של הוריו? האם להם בן מותר?
נושא מורכב מאד שראוי לדיון…
ותודה על שאלתך:)
תודה שני על ההיבט הזה שהעלית!"
