התגובה של ורדה על מי אני? (חוץ מ"מתמודדת נפש")
"אני אמא לבחור מקסים מתמודד נפש בן 22 ומאוזן תרופתית, אשמח לשמוע על שידוך מתאים וכן אם מישהי יודעת על ליווי מקצועי לנישואין."
התגובה של גננת, אמא, ומכירה את התחום לעומק…. על הילד שלי כל הזמן חושב על כסף!
"גיל 6 הוא הגיל שבו מתבססת הבנת כמות, וההבנה של המושג "בעד" ו- "שווה".
כל מושגי החשבון המעט מורכבים יותר.
זה ממש, ממש הגיוני שילד בן 6 יהיה עסוק בכסף.
מלבד זה- אם הילד חשוף למשפטים חוזרים מהמבוגרים כגון "זה יקר כל כך" "יש לנו כסף לזה?"
"כשיהיה לנו הרבה כסף אז……." "אי אפשר, זה יקר מידי".
הוא מפנים מאוד מהר מה באמת חשוב, ושיש דברים שאפשר להשיג רק אם יש כסף.
(בעיני, אישית, זהו מסר מאוד לא בריא וגם לא נכון על החיים….)
ואם את דואגת על בזבוז, את כבר אומרת בפה מלא: גם לי יש הרבה דאגה סביב כסף!!!!
איך אפשר לקרוא לשקלים שילד בן 6 מוצא וקונה מיד "בזבוז"?
לצבור ולשמור ולחשוב על משהו עתידי אלו מיומנויות שמגיעות בשלב יותר מאוחר.
כמו שברור לנו שדאגה מכסף מוקדמת מידי בגיל 6, כך ברור גם ששמירה וצבירה מוקדמת מידי בגיל הזה.
שחררי, נרמלי, ובמקביל תקפידי לומר משפטים מרגיעים:
"מה שאנחנו צריכים יש לנו" "מה שנצטרך יש לנו" "אם אתה מרגיש שאתה צריך משהו תספר לנו, נדאג לך"
"אנחנו קונים מה שחשוב" (ולא מה ש"יש לנו כסף לקנות אותו")
וכן: "זה לא משנה אם הכסף הזה שלך, אתה חייב לבקש רשות לקנות בו. אנחנו אבא ואמא אחראים לשלומך ודואגים שיהיה לך מה שאתה צריך"
ו- "ייוווהוווו, מצאת מטבעות? איזה כיף לך! כשאני הייתי ילדה אהבתי למצוא גולות……"
התגובה של מרים סולובייציק על מי אני? (חוץ מ"מתמודדת נפש")
אפרת יקרה!
תודה לך שאת כותבת אותי.
אותי ממש.
גם אני עושה הרבה בשביל להוריד את הסטיגמה.
ולהעלות את המודעות לבריאות הנפש.
יעידו על כך ההרצאות שאני מוסרת, והספר שכתבתי.
את בטח יודעת על מה אני מדברת."
התגובה של שני על מי אני? (חוץ מ"מתמודדת נפש")
"וואו אפרת, את השראה
שותה את דברייך בצמא
בודקת בערך כל יום אם יש פוסט חדש בנושא
אני מתמודדת עם משו דומה
אם כי כנראה פחות בעוצמה, לאשפוז לא הגעתי , אבל כל השאר מאד מאד דומה
והדברים שאת כותבת מעוררים השתאות
אשמח לשאול אותך כמה דברים –
את באמת אומרת לאנשים סביבך: "אני עם תרופה חדשה, אז…"?
ז"א כל הסביבה שלך או חלקה יודעת שאת עם כדורים?
את באמת אומרת: "שניה , מתנתקת , כבר חוזרת.."?
איך???
גמני מתפקדת 100% במקצוע רציני, מנהלת עניינים, מתקתקת בית, ילדים … ו- דיסוציאטיבית
אבל אף אחד לא יודע, לא חולם… גם לא משפחה קרובה (חוצמבעלי)
ואיכשהו אני לא מגדירה את עצמי מתמודדת נפש אלא מתמודדת עם פוסט טראומה PTSD, זה לא שונה בעינייך?
עוד שאלה שהייתי שמחה לשאול אותך:
מרגיש לי כ"כ לבד בהתמודדות הזו והייתי שמחה לתקשר עם מתמודדים כמוני,
ניסיתי במעגלים, אבל שם הם לא פתחו עדיין את המעגל של פוסט טראומה מתמשכת, מכירה משו ?
שוב תודה על הפוסטים החדים והבהירים כל כך
רק בקשה אחת –
תמשיכי
תודה!"
התגובה של שירה על מי אני? (חוץ מ"מתמודדת נפש")
"אפרת היקרה
כל כך חשוב שאת מביאה את הקול הזה, שאומר: אנחנו הרבה מאד מעבר לפוסט טראומה.
יש איזו סטיגמה כזו כאילו כתוב לנו על המצח שאנחנו מתמודדים
או שכדורים נפשיים זה דבר שכביכול רק ל"משוגעים"-
איכשהו כשאנשים חושבים על כאבי נפש חזקים הם אולי ישר חושבים על מקרים קיצוניים
של שיבוש הדעת או התפרצויות זעם בלתי נשלטות על אחרים או התנהגות פוגענית וכו.
לא. ותמשיכי לדבר את זה. המון המון מקרים לא קרובים לכך והלואי ואנשים יפנימו.
נכון שיש גם מצבים כאלה למרבה הצער, בהחלט, אבל לא בהכרח, פשוט לא-
כי אנחנו פעמים רבות השכנות, החברות, העובדות, האמהות, הגיסות, הנשים
שלא כתוב לנו דבר על המצח, אנחנו מוכשרות, רגילות, נעימות הליכות ברוב המקרים,
לא פחות חכמות. מתמודדות, כן, סובלות-כן, לפעמים מאד,
אבל לא שונות, לא השוני שהציבור ישר חושב עליו.
אלא מה-הנפש שלנו עברה ארוע/ים חריגים בעוצמה גבוהה ופוגעניים
שפגעו ויצרו פוסט טראומה, ולא באשמתנו. הקב"ה בחר בנו לעבור את השליחות הזו,
שהנפש שלנו תספוג על לא עוול בכפה פגיעה משמעותית.
כמו שברור שהחטופים או ניצולי השביעי באוקטובר לא בחרו במה שהם עברו
והם נורמלים וזקוקים לקבלה, הכלה, הערכה על המסע הלא פשוט ולחוסר שיפוטיות,
כך כולי תפילה שזה יהיה ברור לגבי אנשים ונשים שעברו פגיעה כזו או אחרת.
אני חושבת שההבנה הזו תגרום לעוד ועוד אנשים ונשים שעברו מאורעות קשים
שונים ולא פונים לעזרה בשל הבושה והסטיגמה, לעשות את הצעד הזה,
להגיד-כן, עברתי משהו קשה ואני לא אשמה בזה, ואני אעשה כל מה שאפשר
לחיות חיים ראויים ולרפא את עצמי. וזה לא בושה וחולשה-זה אומץ. זה נחישות. זה כח.
חזקי ואמצי אפרת והמשיכי לשתף."
התגובה של מצליחה לפרוח על "לא רוצה להרוג עוד צמח… כמה להשקות ואיך?"
"שבי וצוות הכותבות –
בזכותכן יש לי במרפסת שתי עציצים, השקיה יומיומית ותפילה קטנה שהם יפרחו.
וכמה זה מספק, לשבת שם להביט בעוד פרח שהצליח לפרוח.
לגמרי גינון טיפולי לאמהות!
אני ממש גאה בחלקת האדמה הקטנה שפורחת במרפסת שלנו, אז תודה."
התגובה של הילה, בחורה בשנת אבל. על פרק 59: אבלות בפרהסיא
"ואוו!
חברה שלי המליצה לי אתמול על הסיפור הזה כאן באתר.
מהלילה אתמול עד לרגע זה (בין לבין ישנתי קצת וגם הלכתי לסמינר :)) אני קוראת את הסיפור בשקיקה.
שרי!
נגע בי עמוק! עמוק!
התחברתי מאוד לשיר, הזכירה לי קצת את עצמי, בלוויה…. אח"כ….
הבכי שלא בכיתי…
פתאום קלטתי שאני גם טיפה'לה… מקנאה בה…
המקום הזה שאנשים מבוגרים דואגים לה כי היא לא בוכה.
כן, הרבה אנשים דיברו על כך שלא בכיתי בהלוויה.
אבל- זה נשאר בדיבורים, בהתעסקות עם הטרגדיה…
ועוד פעם קינאתי בה, על הרגע שהבכי בסוף נשפך….
מחכה כבר יותר מחצי שנה לרגע שזה יקרה לי…
נקודה נוספת:
רעיה: כתבת שכאשר באים לנחם וכו', צריך לשאול מה נשמע וכדו',
כדאי לך וגם לכולן לדעת, יש הלכה ואני אצטט:
חלק יורה דעה, סימן כ"ג, סעיף א';
… משבעה ועד ל' שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום ואין אחרים שואלים בשלומו, וכל שכן שמשיב לשואלים בשלומו, לאחר ל' יום הרי הוא ככל אדם, במה דברים אמורים בשאר קרובים, אבל על אביו ואמו, שואל בשלום אחרים אחר שבעה, ואין אחרים שואלים בשלומו עד אחר י"ב חודש. [ילקו"י אבלות מהדו' תשמ"ט עמוד קמ, ובמהדורת
תשס"ד סי' כג עמוד תטו].
אני אישית עוד לפני שידעתי את ההלכה הרגשתי שמציק לי מדי כשאנשים שאלו מעבר ל'מה נשמע' הקליל והמקובל…
כאילו, מעבר לכל האנשים ה'מקסימים' שעד היום לא דיברו איתי מילה ופתאום כשאני מתיתמת ממש 'כיף' להם לפגוש אותי ולדבר איתי….
מה אתם מצפים? שאספר לכם את החלום המחריד שחלמתי בלילה על אמא שלי? או שאתחיל להשתפך בפניכם על כמה היה קשה לי אתמול להשכיב את אחים שלי??
לתשומת לבכן ❤️
ושוב תודה שרי!!"
