ערב יום כיפור. אני מקבלת פסק הלכתי שאסור לי לצום, אפילו לא בשיעורים.
אני נזכרת איך לפני תשעה באב, אמא באה והודיעה לי שגם השנה, כמו בשנה שעברה, נאסר עלי לצום,
עיניה היו כאב. לא רציתי לראות בהן, לא רציתי לראות עוד כאב.
"בעזרת השם ביום כיפור תוכלי לצום כמו כולם" היא מצצה תקווה יפה, פיזרה אותה לעברי.
חייכתי. לא רציתי להגיד לה שזאת אשליה, לא רציתי להכאיב עוד.
יותר משכאב לי בעצמי, כאב לי על הצער הנורא הזה שאני גורמת לה עכשיו.
לו הייתי חכמה לחסוך ממני את הכל, לו יכולתי לגרום לי לא להידרדר כל כך. אבל הקוץ של המשפחה שוב דוקר אצבעות,
מכה ומוציא מהן דם. שוב הוא מכאיב לאבא, לאמא.
קוץ שאני.
והגיע יום כיפור. ואסור לי לצום.
אשמה, אשמה נוראה, אלוקים בוודאי כועס עלי, לא אוכל לקדש את שמו, גם ככה אני כל כך חומרית, מתעסקת במראה ובמשקל,
אז שלפחות יתנו לי יום אחד שבו איסור האכילה מוחלט, ולא מפני שאני קבעתי,
מפני שאלוקים קבע.
אני רוצה לצום. אני רוצה לצום כמו כולם. עד שיש הזדמנות בה הצום לגיטימי. אני רוצה לצוםםםםםםםםםם.
אני רוצה יום אחד לצום עם כולם, לחוות איתם את הרעב שאני חווה כל יום, יום אחד לא להיות לבד.
זה כואב לי כל כך. כואב לי מאלוקים, אני מצערת אותו. כואב לי מאמא, אני מצערת לה. כואב לי, אפילו שגם ביום כיפור הקודם לא צמתי,
כואב לי ממני.
מרגישה בהמית, לא ראויה.
הלוואי יכפר לי עיצומו של יום,
כל כך ריקה אני.
וצום.
—–
גמר חתימה טובה,
חגית.
אני עם דמעות בעיניים
יקירתי,
הינך עושה מצווה ענקית בכך שאת אןכלת
זה גם מה שאני אומרת לביתי שאסור לה לצום בכלל
זו המצווה
כך אתן משמחות את אלוקים
כמה כאב
לא יכול להיות אבל שתרגישי כאלה רגשות על עצמך!!
זה כ"כ ללא שליטה שאי אפשר שתרגישי ככה!
את מדהימה ומיוחדת!!
וה' אוהב אותך הכי בעולם דווקא בגלל המקום הכואב שאת נמצאת בו כרגע
את מקיימת ביום כיפור מצווה נדירה, אין עוד הרבה שמקיימים מצווה כזאת!
זוכה לקדש שם שמיים בכל ביס וביס שאת אוכלת!
כמה הכנעה לדעת תורה יש באכילה הזאת!
הזכות הזאת תעמוד לך ולכל משפחתך להחתם לשנה טובה ומתוקה בע"ה!
וחבל שאי אפשר לבקש פה את השם המלא שלך…
אבל בל"נ אזכיר בתפילות את "חגית כץ" מהטור, ה' יודע למי הכוונה…
שולחת חיבוק גדול—
מזדהה חלקית
וכואבת—
🙁
איתך!!!
שולחת חיבוק מרחוק
חגית יקרה שלי,
בוכה איתך חזק.
השם אוהב אותך, נשמה טהורה.
כמה חיכיתי שתעלי שוב🥹
כואב ממש לקרוא, בטוחה שאלוקים מעריך וגאה בך שעשית את הדבר הנכון, למרות כל הקושי.
אל תאשימי את עצמך ואל תקראי לעצמך ״קוץ״. בלי להכיר אותך יכולה לאמר לך שאת בוודאות גיבורה ענקית! את ההפך הגמור ״מהקוץ של המשפחה״.
מאחלת לך ששנה הבאה תוכלי לצום יחד עם כולם ותהיי במקום בריא ושלם.
💕
ואו, שומעים את הכאב האישי שלך על הצער שנראה שאת גורמת להורים שלך, או להקב"ה.
האם יצא לך ללבן את הסוגיות הללו עם דמות השקפתית? אם מול הורייך זה מידי טעון, אז מול דמות אחרת? אפילו אנונימית. שלא מכירה אותך באופן אישי. רב הסמינר, רב השכונה, קו טלפוני של בית חם, עזר מציון…. חפשי ותמצאי מה מתאים לך
את נושאת על הכתפיים עול כה גדול של התמודדות עם המחלה עצמה, ובנוסף לכך גם רגשות אשמה לא פשוטים.
שתזכי שה' ינחה אותך בעיצה טובה.
ובתוספת למה שכבר כתבו למעלה, ודאי שאם התקבל פסק הלכתי ורפואי שלא לצום, אז ודאי שאת מקיימת את רצון ה' בכך שהינך אוכלת.
פשוט לכוון באכילה לשם מצוות "וחי בהם"
חגית היקרה,
הזדהתי איתך כ"כ בתחושות בתיסכול והכאב השגוי שלך(הוא באמת שגוי..)
אני אומנם לא מוגדרת כאנורקסית אבל עם משקל נמוך (ותוזנאיות שהתייאשו ממני).
ואני חושבת שהקב"ה רצה שבכיפור/תשעה באב לא תאכלי בדיוק כמו אישה שילדה הרגע או מכל סיבה אחרת אסור לה לצום.
ואם הוא לא היה רוצה בזה הוא לא היה שם אותך שם!!
אני יודעת שזה קשה התגובה והמבטים של הסביבה (מכירה את התגובות הללו:מה הבעיה לאכול?!מה את לא אוהבת לאכול שוקולד/גלידה וכו'?)
והתסכול שאת מתאמצת לאכול ולעלות ומגלה שהרבה הרבה יותר קל לך לרדת(שפכתי על זה ייםםםם של דמעות שזה קרה והקב"ה יודע כמה אני ממשיכה לנסות…)
אז אל תתיאשי,המון מחזיקות לך ידיים וגם אני בתוכם!!!
תמשיכי לשתף ולקבל כח!!
כאב הוא אף פעם לא שגוי.
כאב הוא רגש
והוא לא יכול להיות נכון או לא נכון
או שהוא קיים
או שלא.
נכון, אבל המחשבה שמאחורי הרגש שגויה.
לפי מודל אפר"ת, הפרשנות מובילה לרגש.
חגית, תרשי לי להתייחס לכמה שורות שדוקא הבהבו לי. אני יודעת מן הסתם זה לא סתם קופץ לי, אבל בכל זאת…
1.תנסי יחד איתי להחליף את ההסתכלות של הכאב בעיניים של אמא שלך, לכאב של חיבור עם הצער שלך, ולא עם כאב על המצב שאת נמצאת בו. אפשר לנסות בעדינות?
2. קוץ הוא דוקר ורע, ואת לא רעה ולא דוקרת, את מקסימה ואהובה וקבלת התמודדות מה' לא פשוטה, ולא רק את קיבלת. כל הסביבה שלך נבחרה להתמודד איתך (אפילו אנחנו) אז בואי ננסה לא לקחת את הקושי שבהתמודדות של הסביבה אליך, זה לגמרי שלהם! ועם כוחות מיוחדים לכך.
3. את בהמית??? את כזאת זכה ברורה ונקיה, יסורים מכפרים והם קשים מכל יסורים אחרים!!!
התפללתי עליך יחד עם כל עם ישראל שהייסורים האלה יכפרו על הדור ונזכה מהר לביאת גואל
תתפללי גם את על כולנו, בעל יסורים – התפילות שלו לא שבות ריקם, ילדה אהובה של אבא.
תודה לך.
לצערי אני לא מסוגלת ליישם את זה. את מדברת שכל, הכאב ברגש.
והוא שולט.
נכון, רגש אפשר לדבר רק בלי מילים.
אבל בגלל שמדובר פה במבט שלך על העיניים של אחרים, אולי משהו באוויר יתחשמל אחרת אם תנסי לחוות אותה? או שאת במצב של חוסר אמון ואז אין סיכוי?
מה קשור פה אשמה?? אחרי שנדבקתי בקורונה (תשפ"א) היא בקלות הפכה כרונית, ולמרות שההדבקה היתה בחורף, לא צמתי שום צומות אחר כך, יום כיפור עשיתי בבית לא יכולתי ללכת לבית הכנסת מרוב חולשה, למרות ששתיתי מיץ ענבים בשיעורים. הבנתי שזה מה שהשם רוצה ושזה בכלל לא רלוונטי מה אני רוצה. כי הרי כל מטרת הצום זה לקיים רצונו ית' וכו'….
אנחנו באנו לעולם לעבוד את הבורא יתברך, וההכנעה אליו לעשות את מה שהוא רוצה זה הדבר הכי נכון!
בתחילת המלחמה גם לא הייתי בטוב מאיזה סיבה, התקשרתי לרב לשאול מה לעשות, הרגשתי מאוד לא בטוב לאכול בצום בזמן מלחמה
הרב אמר לי ככה: שימי את כל הרגשות שלך בצד! השם רוצה שתעבדי אותו בשמחה, ותשמרי על הגוף שלך בריא.
האמת? זו פעם ראשונה שברכתי ברכת המזון בעשרה בטבת, אין לתאר את הכוונות שהיו לי בברכות על בניין ירושלים ביום שכזה.
אני כותבת אפילו שעבר זמן, כי זה נראה לי לתועלת כולן.
קשור מאוד.
אין דבר כזה מה קשור, קשור כי ככה מרגישה.
קל לא להרגיש את זה במחלה פיזית
במחלת נפש זה בלתי אפשרי, אשמה מגיעה הרבה מהסביבה. הלא מכילה.
וכותבת גם ל'אחת'
הכאב הזה הוא לא שגוי, הוא לא תלוש ולא "לא אמיתי"
הוא קיים.
מה זה אומר מה קשור?
עובדה שככה זה.
מצטערת לשמוע על הכאב שלך.
תודה לכולכן, עודדתן.