גם לך זה קורה? שהטיפש עשרה הללו מצליחים להוציא אותך מדעתך, ולגרום לך לומר דברים שבחיים לא היית אומרת מתוך שפיות? ברוכה הבאה למועדון נקיפות המצפון וברכות לרגל הצטרפותך לקבוצת האימהות העובדות, עובדות קשה למנוע את הפעם הבאה.
מחשבות חקר ורפלקציה בזמן רוגע, מטפחות את החוסן שלנו לעמוד בלחצים ובעתות מתח ועומס. מפעם לפעם תגלי איך את שולטת בעצמך יותר ויותר ואל תצפי שהשינוי יקרה בבת אחת (גם לא מהילדים) היי סובלנית עם עצמך ומדדי את עוצמת האוקטבות תגלי שהן יורדות וטפחי לעצמך על השכם, שימי לב איך הצלחת לסנן מעט מהביקורת או מההתבטאויות והיי גאה על כך שאת בדרך הנכונה.
יעזור לנו להגיב באיפוק אם נרחיב את המודעות לרגעים הללו ולמה שמתרחש בהם, אם ננסה להיכנס רגע לנעליו של הילד הזה ונחשוב, מה הוא רצה? למה? מה הוא קיבל? איך הוא הרגיש? וזו שאלת השאלות, כי כבר ציינו בעבר שלענישה פנים רבות, כעס, גערה, מניעת הנאה, קנס וכו', ישנה צורה נוספת שאסור לנו להכניס אותו לרפרטואר העונשים ויהי מה, והיא השפלה ובושה, ואני מדגישה מנקודת מבטו של הילד, כפי שהוא חווה את זה.
אפשר רגע לדמיין את עצמינו, אנשים בוגרים, ננזפים על ידי בעל סמכות לעיני קהל, מה תהיה התחושה שלנו אז? חז"ל אומרים שזוהי הלבנת פנים כי הסומק נעלם ובא חיוורון – תגובה פיזית לתחושה של מוות, רצון להיעלם, ולכן נחשב "כאילו שופך דמים", התפר הדק שבין להיות בן העולם הבא לבין לאבד את חלקו עובר דרך רגע אחד של איבוד שליטה, שעלול לגרום לנו לבייש אדם ברבים. והדגש הגדול שלנו הוא שילד נחשב אדם לכל דבר וענין, ואין היתר לביישו, ברוך ה', בחברה השומרת תורה ומצוות ישנה רגישות רבה לכל ענין הביוש ברבים, באופן טבעי נשקול פעמים רבות, מה לומר והיכן, ובאזני מי, ודווקא משום כך עלינו להרחיב את הזהירות גם כלפי הילדים שלנו ולהפנים שה"רבים" עשויים להיות האחים שלו! סבא וסבתא או בני דודים, חברים או שכנים. והמהמורות הן רבות, כי לעיתים דווקא בנוכחות צופים, ילדים מתנהגים באופן חריג או מרגיז ולפעמים אפילו "מוציאים מהכלים" ונדרשת מאיתנו שליטה עצמית גבוהה מאוד בתגובה שלנו.
חשוב להדגיש שהשליטה הזו אינה רק עבודה פנימית על המידות שלנו, היא בעיקר משתלמת לטווח הקרוב וכמובן גם הרחוק, והנה הנימוק:
ישנן 3 תגובות מוכרות למצבי דחק (שמכונות שלושת ה-"FIGHT FLIGHT FREEZ "F) הילחם, ברח, קפא. הגוף בוחר בתגובות האלו מתוך אוטונומיה מלאה, באופן אוטומטי. כלומר זה לא נתון לבחירה. בהבדלים בין התגובות, בא לידי ביטוי האופי שלנו. (רק תרגול ארוך ומקצועי מאפשר לשלוט בתגובות אלה). אדם שנמצא במצב של בושה ברבים עלול להיכנס למצב דחק ולהגיב באחת משלושת התגובות הללו, וכל אחת מהם עלולה להיות הרסנית גם כשמדובר בילד שלנו,
אם הילד הפגוע מגיב בתגובת מלחמה (בסיפור של קמצא ובר קמצא זה הסתיים בהלשנה שהביאה את חורבן ירושלים), הוא עלול להגיב באגרסיביות פראות ואף אלימות כלפי המבייש או הנוכחים כמו גם אחרים שיקרים לאלה שגרמו לו את הבושה, (האח הקטן? חפץ יקר?) ואז מתחילה שרשרת של מריבות גערות, עונשים וכו', שמסיטות את כל העיסוק מעניין הבושה להתנהגויות אחרות, וכשנעצור את המהומה ונשאל את עצמינו: מה קרה פה? נהיה חייבים להצביע על המצב הנפשי הראשוני, הבושה הגדולה, שהפעילה בילד אנרגיה כל כך הרסנית ואיבוד שליטה של ממש. אם מתוך רצון להעביר נושא, אם מתוך רצון לנקמה, או להחזיר לעצמו את כבודו האבוד כשולט… אבל כל זה לא משנה, אנחנו צריכים להיות ערניים לנסיבות שמציתות התנהגויות קשות ואנדרלמוסיה, וכבוגרים אחראים לא לאבד שליטה עצמית גם במצבי קצה כי הם עלולים לגרום לנו לאבד שליטה כללית במובן הכי אמיתי של המושג, כי כשילד מתפרץ באלימות, אסור לנו להיות גיבורים כלפיו באלימות. ואז, היציאה הבאה מהאוטוסטרדה אליה נכנסנו די ארוכה ומייגעת, שורפת זמן ודלק, ומצריכה ריכוז וסבלנות.
ולכן, הנכון ביותר הוא להימנע מלהגיע לסיטואציות קיצוניות מעין אלו. כלומר לא לבייש ילד ברבים! שזה אומר שמעירים בשקט, בארבע עיניים, מתאפקים, גוערים אחר כך, קוראים לצד, כותבים לו פתק, מסיחים דעת, כל מה שניתן, רק לא להסתבך עם אנרגיה שעלולה להתפרץ לכל מיני אפיקים לא ראויים. ושוב אנו צריכים לזכור, שלא תהינה לנו ציפיות מילדים, כי כדי לשלוט באנרגיה האוטומטית הזו, צריכים המון תרגול ואימון שלילד ודאי שאין עדיין, אבל לנו כנראה כבר אמור להיות, ולכן אנחנו נחשבים המבוגר האחראי, ואם עדיין לא רכשנו שליטה, אף פעם לא מאוחר, זה הזמן להתחיל לתרגל ולהתאמן לשלוט בתגובות שלנו גם במצבי דחק קשים.
אחת המפתחות לשליטה עצמית היא מודעות לגודל האחריות שלנו, היכרות עם מאפייני האישיות של הילד, והבנת הדינמיקה של נסיבות מסוימות שעלולות להיות טריגרים לאיבוד שליטה. כמו שעשינו כעת 😊 זה נותן כוח באירוע הבא להתאפק ולשלוט בעצמינו. כדי לווסת את סביבתנו.
שימו לב שגם תגובות של קפיאה ובריחה עלולות להיות נזק, אם כי הן נותנות לנו מרווח זמן ודעת לטפל בהם, אבל לצערנו, ברוב המקרים אלו הן תגובות שאינן מטופלות בשל חוסר מודעות לקיומן: ילדה שבוישה שתקה, קפאה ולא הגיבה, סביבתה עשויה לחשוב שהעסקים כרגיל, היא הבינה את הגערה, קיבלה אותה בהבנה, ולא קרה משהו חריג, ואילו היא סוחבת איתה מילים שנאמרו, ומסקנות ילדותיות שלעיתים הן מעוותות, (כגון אף אחד אינו אוהב אותי, אני איומה ורעה) שהיא הסיקה לעצמה, והן תמשכנה להכות בה בשקט הלאה… יש בהחלט ריקושטים גם לתגובה של בריחה (בריחה מקשר או מהבעת דעה ברבים), רק שהם רחוקים ונפרדים ואנחנו לא נדע מאיפה הגיעו ולאן הם קשורים בבסיסם.
אין ספק שילדים אהובים ומוערכים הינם בעלי חוסן גבוה יותר ויכולים להחליק ביוש ולא להתפרק מגערה ברבים, מצבו הרגשי הבסיסי של הילד הוא משתנה משמעותי שיש לקחת בחשבון ולהיזהר עוד יותר בהתבטאויות שלנו כשמדובר בילד שחש לא אהוב, שאינו בטוח באהבת הסביבה, שנמצא בתחרות מתמדת עם אחיו, שהוא ביישן או חסר ביטחון עצמי, אחד הסימנים לכך הוא ילד שמשפיל או מעליב אחרים בעצמו, זהו סימן די מובהק לחולשה ולהיעדר מקום בטוח. דווקא אצל ילד כזה, ביוש יתקבל בהיסטריה גדולה. ועם כל האירוניה שהוא עצמו עושה זאת לאחרים, אנחנו נצטרך לעזור לו לצאת מהלופ הזה. איך עושים את זה? איך מגבירים חוסן ומצמצמים פגיעות דו צדדיות?
בזמן רגוע נשוחח איתו באופן עקיף, על תוצאות ההשפלה כדי שיפתח אמפתיה, נגלה לו שילד משפיל הוא סימן לחולשה כי הוא מגביה את עצמו על ידי הורדה של אחרים. וכל השיח החינוכי הזה יעשה בעקיפין, כלומר אין אנו חלילה, מדברים עליו, ועל מאורעות שארעו על ידו, רק על התופעה, באופן מכבד ומתוך חוויה של חיבור כך שהדברים יתקבלו על הלב.
ובמקביל, ילד כזה צריך לזכות בתוכנית העצמה סדורה של העלאת הדימוי העצמי והערך שלו בעיני עצמו, אנו ההורים צריכים להכין את רשימת החוזקות שלו, וממש "לפמפם" לו אותם בכל הזדמנות בסוג של שטיפת מוח עד שהוא ישתכנע ויאמין להם, אם יתבייש פעם, יוכל לשים את הבושה הזו מול ערמות של חיזוקים, ולהחליט מה נכון יותר בקלות. ובאופן טבעי הוא יפסיק להשפיל אחרים, לא יהיה לו כבר צורך הוא יהיה גבוה דיו, בעצמו, בלי השוואה ותחרות מול אחים וחברים.
להארות, הערות ושאלות –
יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.
יעל סלע – [email protected]
