סמכות יעילה בבית? זה אפשרי!

תדמיינו אבא מעניש את הבן שלו. הוא רק רוצה לומר לו שזהו, מחר הוא לא יוצא עם האופניים משום שאחר לשוב, איך האבא הזה נראה? איזו הבעה הוא לובש על הפנים? והטון? והאינטונציה? ושפת הגוף? אוף!

למה למרבית האנשים עולה פרצוף חתום או כועס וקשוח? (למי שלא פטורה מהמשך קריאה) למה סימני קריאה, ציניות וטונים מטפסים ועולים?! עכשיו תדמיינו את הילד מתמרמר על העונש ומתלונן שלא פייר? נכון כל מה שהיה מקודם עולה אוקטבה אחת לפחות? ואם המשא ומתן נמשך זה עלול להיות אפילו מחריש אוזניים.

שאלתי את עצמי, האם לא מספיק העונש בעצמו, למה צריך גם דרמה ותפאורה? איך היא משרתת אותנו?

חשבתי על זה רבות ואז הבנתי שאנחנו פועלים לתוך תבניות קיימות מבלי לחשוב על ההיגיון שבהם, פשוט מכוח האוטומט המוכר, כנראה שמרבית פעולות הענישה שנחשפנו אליהם בתרבות, באו מתוך רגעים של כעס ואיבוד שליטה ולכן ההתניה הזו מאוד פשוטה עבורנו. היא גם מעלה בנו ספק לגבי מטרתו האמתית של העונש. האם הוא בא לחנך או להרגיע את המבוגר הזועם? ואולי במקרים מסוימים, הכעס והטענות וההסברים הם סוג של התנצלות על העונש? כאילו צריך לכעוס כדי שתהיה לנו הצדקה להעניש? אולי אנחנו רוצים להיות במאה אחוז בסדר בעיננו? אולי בעיני הילד? אלו הן נקודות למחשבה צריך אומץ וכנות לענות לשאלות הללו, כי הן מעמידות אותנו באור קצת מגוחך (כי באמת מה הקשר?!)

התשובות יהיו ודאי שונות מאחד לשנייה אבל זה הזמן לעצור ולפרק את המשוואה הזו, עונש לא שווה עימות, סנקציה לא שווה אוירה קשה. זה הזמן להבין שאם בחרתי בענישה, היא עצמה אמורה להיות ההרתעה שביקשנו להשיג, ואין צורך גם בבונוס של אוירה רעילה מסביב. להיפך, עונש שניתן מתוך רוגע ושיקול דעת מתקבל אחרת אצל הילד, יש לו יראת כבוד אליו, הוא מבין שהוא לא נשלף באבחת נקמה אלא מתוך חשיבה ואולי יזכה אפילו להרגיש את  האהבה שמאחוריו.

רוב הילדים שמתקוממים נגד עונש, שכועסים ומתפרצים, עושים את זה על רקע ההתפרצות של ההורה, ואז האחד מזין את השני בדינמיקה מעניינת. כי יש לנו קודים תת קרקעיים מאוד ברורים שאנחנו בעצמינו כתבנו ולא שמנו לב, שמסמנים לנו מתי מותר ולגיטימי לכל אחד מאתנו להתפרץ.

עכשיו נדמיין לעצמנו דמות סמכותית שהכרנו במהלך חיינו, איך אנחנו זוכרים אותה כעת? האם היא צועקת? האם מתפרצת? האם מעליבה? האם היא מענישה הרבה? ודאי שלא. סמכות זו אנרגיה שמתקיימת בזכות עצמה וכמעט אינה צריכה קביים ואמצעים חיצוניים שיתמכו בה.

כמובן שפנים שונות לה, לסמכות, ואנו שואפים להשתמש בכל אחד מהאופנים עם דגש על צורות הסמכות היציבות שנשארות רלוונטיות גם בגיל העשרה והלאה, ואינן נמוגות עם הגיל:

יש סמכות מכוח הלגיטימיות, שאומרת: אנחנו ההורים, המנהלים, או בעלי סמכות אחרת, יש לנו לגיטימיות לנהל אחרים, להחליט עבור אחרים ולתפעל אותם. ה' נתן לנו את התפקיד הזה, אין מינוי לגיטימי ממנו, ואשר על כן אני מחליטה ומנווטת, גם אם טועה לעיתים, אבל עדיין מנהיגה וקובעת. זה מייצר סדר, היררכיה, ומשמעת ללא היסוסים וחששות.  אם אני מתלבטת ומתייעצת, זה טוב אבל אחרי שהחלטתי עלי להיות החלטית.

הורים רבים מוצאים את עצמם נאבקים על הלגיטימיות שלהם, כיון שהיא אינה ברורה להם עצמם דיה, ואם כך, ודאי שגם לילדיהם היא לא תהיה מובנת מאליה. תוכלו לראות את זה באופן בולט אצל קהלים שחוו הורות דמוקרטית וליברלית שהם עצמם מתקשים להתאים את עצמם להורות המסורתית הרווחת בקהילות החרדיות. אפשר לשמוע אותם אומרים בחוסר אונים: "אבל היא לא רוצה ללמוד שם" או "הוא לא מוכן ללכת לחיידר". זה רק קצה של קרחון בחוסר הבהירות של הילד לגבי המקום והמצב שבו מתחשבים בדעתו או לחלופין כופים עליו.

אנחנו שואפים לנהל מכוח היותנו הורים את הלו"ז, את שעת החזרה הביתה, ואת המקומות אליהם מותר ללכת ואלו חברים יכולים להגיע ומתי, שמות המוסדות הרלוונטיים עבורנו, סוג הבגד ואורכו, התסרוקת, התקנון, שיעורי הבית וכו' וכו'. ובגלל שהרשימה הערכית שלנו כל כך ארוכה, אנחנו מרפים ומאפשרים בחירה, ומתחשבים בטעם אישי ככל הניתן, בבגדים, באוכל, בטעמים, בתעסוקת שעות הפנאי ועוד ועוד, כמה שאפשר, נותנים לילד את התחושה שמאפשרים לו בחירה, מתחשבים בטעמו האישי, מכבדים את רצונותיו.

יש סמכות מכוח כפייה או תגמול, שמבוססת על היכולת להזיק או לתגמל. בוס, שוטר או מפקד, ולצערנו, לעיתים גם מורה או הורה,  מבססים את המשמעת שלהם על העיקרון הזה, שאינו הולם תהליכים חינוכיים. אנחנו אומנם משתמשים גם בסוג הזה, שנחשב לחיזוקים חיצוניים, אך ורק ככלי זמני בדרך לייצר חיזוק פנימי וערכי לכל מעשה. שכר ועונש שבשליטתנו, נמוגים עם הגיל, ומהר מאוד מגיע גיל האגו שהוא חזק מכל ענישה ומזלזל בכל פרס, ועם כל המשמעת שלנו התבססה על זה ולא השכלנו להפוך את ההתנהגויות לבחירה פנימית, זה חובט לנו בפנים בכל הכוח.

יש סמכות מכוח המומחיות, גם היא נמוגה עם הגיל, ואפילו צוברת פער לטובת הילדים שמבינים יותר מההורים בתחומי ענין מסוימים… אז לא לבנות עליה בכלל.

סוג הסמכות שהוא הרלוונטי ביותר לימינו, ועליו שואפים לבסס את הסמכות שלנו הוא מה שנקרא בשפה המקצועית "כוח הייחוס", סמכות שנובעת מחיבור אישי, כריזמה והערצה. שגורמת לציות להורה כי רוצים להידמות לו ולהזדהות איתו. זה עוגן יציב וארוך טווח, ועליו אנחנו עובדים כל הזמן, זו האווירה הטובה והשמחה, המכבדת גם ילדים, המתעניינת באמת במה שהם חושבים ואוהבים, המבחינה במעשיהם, המעריכה את מאמציהם, המפרגנת ומאירה כל דבר טוב בהם, הורה שהוא כה נעים ומחזק לילד, ודאי יהיה נערץ ורצוי, ילדיו ירצו לציית לו להידמות לו ולהזדהות אתו הוא יהווה עבורם את השילוב המושלם שבין אוסף צורות הסמכות שמנינו, הסמכות (זו שמציבה את הדרישות והגבולות) והאהבה (זו שמעניקה את הביטחון והכוחות).

והתרגול שלנו הפעם יהיה לזכור שהרמת קול ושיחת מוסר כעוסה, היא גם עונש בפני עצמו, ואין כפל עונשים. צעקת? כעסת? הטפת? יצאת ידי חובה (כמובן עדיף שלא). התאפקת ושלטת בעצמך? חשבת, התייעצת ופסקת סנקציה? אמרי זאת בצורה קצרה, שקטה, עניינית והחלטית, לאחר כל ההליך הזה את ודאי תוכלי להיות בטוחה בעצמך, החלטית, ורגועה. ממקום כזה, תוכלי גם להגיב ברוגע להתפרצות אם תבוא כתגובה לענישה. ולא להיסחף לדיון מתיש או מתלהם.

זה המקום היפה של אימא. להיות שם. יציבה, שקולה ומכילה, לא מתפרקת אחרי הילד אלא מחזיקה מנהיגות ומנהלת את האירוע. על קיר יציב אנחנו יכולים להישען בקלות, זה נותן לנו בטחון. גם אמא יציבה ושקולה, שמגיבה באיפוק ובקור רוח בעת התפרצות, מגבירה בתת המודע את תחושת הביטחון של הילד, הוא יודע שניתן לסמוך עליה שהוא אינו מנהל אותה, ושהוא יכול להישען גם בסיטואציות אחרות הכרחיות. בטווח הרחוק, כשיתבקשו ילדייך בעתיד להיזכר בדמות סמכותית מיטבית הם יגידו מיד: אימא שלי!

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]