פרק 93: חוברת מהגן

"הנה, כאן יש עוד אנשים." אמא של דיני הושיטה לשושי ולשיר את קופסת הפלסטיק האדומה, הקופסה של חיות הפלסטיק ואנשי המשחק. שושי ושיר ישבו על הרצפה בפינת הסלון. שתיהן, יחד עם אלישבע, בנו רכבת ארוכה מחלקי הדופלו הישנים והאהובים, המשחק המועדף בבית של חמיו.

שיר לא הסתובבה. שושי שלפה את האגודל מהפה כדי לקחת את הקופסה מחמותו. "אי אפשר לחבר את האנשים האלה לרכבת."

"אנחנו צריכות אנשים של דופלו." הדגישה אלישבע.

"אומרים תודה." העיר יחיאל משולחן השבת.

"תודה." אמרה אלישבע בחמיצות.

"יש כאן גם אנשים של דופלו, מעורבבים בפנים. צריך לחפש אותם." אמא של דיני התיישבה על הספה, סמוך לילדות המשחקות. "כן, האיש הזה, שושי, נהדר. תביאי את הקופסה לשיר, שהיא תחפש גם."

שיר הניחה את הבובה בחיקה, כדי שתוכל לקחת את הקופסה.

לפחות זה. הוא חשש ששיר תסרב במופגן, בגלל שחמותו, סבתא שלה, הייתה זו שהציעה.

קשה לפענח ילדה בת שש, בלתי אפשרי לעשות את זה כשהיא שותקת, ושאין לדעת מה שמעה על קרובי המשפחה שלה עד היום, ומה היא מרגישה כלפי סבתא שלה.

חזקי אומר שטובה ספרה לשיר דברים טובים על המשפחה, שהיא הכינה אותה לכך שהם כנראה ייפגשו בקרוב. השאלה אם זה מה שבאמת היה, או שחזקי מייפה את המציאות. שיר מסויגת מאמא של דיני, אבל יכולות להיות כך עוד סיבות.

מי שייקח על עצמו לגדל את שיר, יצטרך לשבת עם חזקי לשיחה רצינית יותר, לקבל את כל המידע שאפשר לקבל, להבין מה בדיוק היה.

"כל מקדש." אבא של דיני התחיל לשיר.

יחיאל הצטרף אליו, תוך שהוא לוקח זמירון מהמעמד שבמרכז השולחן.

שושי הציבה שני אנשים בקרון הרכבת שלה.

"תוותרי לשיר." נזפה בה אלישבע. "לה אין אפילו איש אחד."

"אל תתערבי להן." אמרה ריקי.

"חד גדיא, חד גדיא." אמרה אמא של דיני.

הבנות צחקו. שיר נשארה רצינית, וגם אבא של דיני לא חייך.

הוא וחמותו כבר דברו ביניהם, אבל לא היה צריך להיות גאון כדי לקלוט שחוץ מעננת האבל הכבדה, גם רגשות קשים אחרים הסמיכו את האווירה.

הנה, זה בשבילך, שיר." אמא של דיני הושיטה לשיר איש של דופלו. "פעם קנינו הרבה אנשים כאלה."

שיר לקחה את הבובה בחטף.

חמותו הרימה לרגע את עיניה, מבטם נפגש. יחיאל הסיט את מבטו בתחושה שהרגע היה פרטי מדי מכדי להציץ אליו. 

כמה שחמותו מתאמצת להגיע לשיר. הרגעים עם שיר אכן מחיים אצלה משהו מהבת שאיבדה?

כשדיני אמרה לו שאמא שלה בוודאי תרצה ששיר תגור אצלם, כדי להיות קרובה אליה, היה נראה לו שזה ענין שולי יחסית. הוא טעה. זה לגמרי לא ענין שולי. אם שיר תגור ברכסים, ההורים לא יפגשו אותה יותר מפעם בחודש, לכל היותר.

בכל זאת, ברור שהוא ודיני לא היו אמורים להסכים לגדל את שיר רק בגלל שכך יהיה לאמא של דיני טוב יותר. זה לא משהו שנכלל בגדר של חובת כיבוד הורים שלהם, הם צריכים לעשות את החשבון שלהם לעצמם, של מה שנכון להם, ומה שלא.

מה עוד חזקי אמר לך?"

"אי אפשר לזכור כל מילה. בגדול מה שאמרתי לך."

הרחוב המה אנשים שיצאו לטייל אחרי סעודת ליל שבת. ריקי הלכה במרחק מה מהם, עם שושי ושיר. שיר החזיקה את הבובה בידה האחת, ובאחרת את השקית עם החוברת שקבלה למזכרת מענבל, חוברת עם תמונות ילדי הגן, וציור ואיחול מכל אחד מהם. מאז שחזרה מבאר שבע, היא החזיקה את החוברת איתה.

יונתן ואילה רצו קדימה. יונתן עצר ליד הגינה הקטנה שלפני רחוב כהנמן. "אמא, את מרשה ללכת לגינה?"

"כן."

כמה דקות של משחק בגינה יתנו לה עוד זמן שיחה עם יחיאל. בשבועיים האחרונים הם בקושי יכולים לשוחח, בדיוק בזמן שהם הכי זקוקים לזה.

"מצד אחד חזקי מודה שטובה באמת אמרה דברים לא נכונים להורים שלי כי היא הייתה במצוקה," אמרה דיני ליחיאל, "ומצד שני הוא מאשים את ההורים שלי שאמרו שהיא לא מדברת בהגיון? זה גם מה שהוא בעצמו אומר!"

"חזקי אומר שטובה לא הצליחה לבטא את מה שבאמת רצתה, ולכן יצא שהתפרצה. מרוב שהייתה נסערת מדברים שלא יכלה להגיד אותם."

"איזה דברים?"

"לא יודע. לא חשבתי לשאול אותו."

"דברים שקשורים למשפחה שלנו או לא?"

"לא יודע. חזקי לא רצה לדבר הרבה. מה שהוא בעיקר אמר, זה שטובה כאילו התחננה שיקשיבו לה."

"שיקשיבו לזה שהיא שונאת אותנו?" כאב הרטיט את קולה.

"היא אמרה שהיא שונאת את כל המשפחה?"

"היא אמרה שהיא שונאת את ההורים. ממש משנה. לא הייתה לה שום סיבה לשנוא את ההורים שלנו."

"ברור." לקח רגע עד שיחיאל הגיב.

היא הביטה בו. "מה?"

"מה – 'מה'?"

"אתה חושב שכן הייתה לה סיבה לשנוא?"

"ברור שלא."

"אז מה כן?"

"שום דבר, אני רק חושב שכנראה היה משהו שאנחנו לא מבינים. חזקי בן אדם הגיוני."

"הוא שיפוטי כלפי ההורים שלי בצורה מזעזעת."

"נכון, אבל בדרך כלל הוא לא ככה."

"מה אתה מתכוון?"

"בשביל מה בעצם אנחנו מדברים על זה?"

"תגיד לי למה התכוונת."

"לשום דבר. רק לזה שאנחנו בעצם לא מבינים למה חזקי מדבר ככה." קצה שמיכת הקיץ של ארי גלש מהעגלה. יחיאל הרים אותו. "בעצם זה כן מובן, נראה לי. חזקי היה בקשר טוב עם טובה, אז הוא רואה הכל דרך מה שהיא הרגישה."

"אתה לא ממש נשמע משוכנע במה שאתה אומר."

"זה בכל זאת קצת מוזר. אבל לא משנה."

"בטח שזה משנה! יחיאל, חזקי הסתיר את הקשר עם טובה שבע שנים. גם זה אומר משהו על מה שהוא חושב על ההורים שלי!"

"חזקי הסתיר כי הוא הבטיח לטובה שלא יגיד, אבל הוא היה יכול לרמוז. או סתם ככה להגיד כאילו מעצמו שלדעתי כדאי ליצור איתה קשר."

"האמת שהוא אמר לי." כאב מילא את גרונה של דיני. גבותיו של יחיאל הזדקפו בהפתעה.

שיר הגיחה מהגינה ורצה אליהם.

"מה יש, שיר?" שאלה דיני בעדינות.

אחייניתה חייכה בחטף, הניחה בסל העגלה את הבובה ואת השקית עם החוברת, ורצה בחזרה לגינה.

רוח של ערב נשבה על פניה של דיני.

"חזקי דיבר איתי על זה, פעמיים." היא אמרה. "היה איזה יום שהוא התקשר אלי, וכאילו סתם דיבר, ואז התחיל לדבר על טובה. שכדאי ליצור איתה קשר. "

"למה לא סיפרת לי?" יחיאל הופתע.

"אז או היום?"

"גם וגם."

"לא היה לי כוח לדבר על זה. נראה לי שזה היה כמה שבועות לפני שיונתן נולד. גם ככה לא הרגשתי טוב. הפעם השניה הייתה – אולי לפני שנתיים. חזקי ניסה לשכנע אותי שכדאי לחפש את טובה. אמרתי לו שאם הוא חושב שצריך לחפש אותה, הוא יכול לחפש אותה בעצמו במקום להגיד לי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני."

"הוא לא רמז כלום?

"כלום."

"אז את באמת לא יכולת להבין."

"אני גם באמת לא חשבתי שהיא צריכה עזרה, ולא היה נראה לי שיצא משהו טוב מלהתעסק עם זה שוב. וגם – לנו לא היה אפילו מספר טלפון של טובה, והיא כן ידעה איפה אבא ואמא גרים, ומה מספר הטלפון שלהם. היא הייתה יכולה לבוא או להתקשר כל הזמן, והיא לא באה. היא רצתה להתרחק. לא הבנתי למה חזקי חושב פתאום שאנחנו צריכים לרדוף אחריה. אם היא לא רוצה."

"מה חזקי הסביר אז?"

"הוא אמר שכבר הרבה זמן אין קשר איתה, ושהיא כנראה בודדה. הוא אמר שאולי היא כן רוצה לחדש את הקשר, אבל לא יודעת איך." היא נענעה את העגלה בלי סיבה. "זה לא היה נראה לי הגיוני. לא חלמתי שטובה באמת צריכה עזרה."

"אני מבין את זה. גם אני ידעתי כל השנים שהיא לבד, אבל אף לא חשבתי שהיא במצוקה."

"כי היא זאת שבחרה להתרחק."

"וגם כי היא אדם בוגר." השלים יחיאל. "גם כשהיא עזבה את הבית היא הייתה כבר גדולה יחסית, אבל בעצם -"

הוא התחרט והשתתק.

"מה בעצם?"

"כלום. לא משנה. רק חשבתי שבעצם בגיל שהיא עזבה, רגילים עדיין להיות בבית של ההורים, עוד תלויים בהם. אם טובה יצאה מהבית בלי מקצוע ובלי מקום מסודר להיות בו, אז למה בעצם לחשוב שהיא הסתדרה?"

"ישי אמר שהיא הלכה להלל."

"אולי היא הלכה להלל כי לא היה לה איפה להיות."

יחיאל ראה את הבעת פניה והתחרט. "דיני, אנחנו סתם נכנסים למקום שאנחנו לא צריכים להיכנס אליו. אי אפשר לשנות עכשיו כלום, ואת בוודאי לא היית אחראית לכלום. את אחותה הקטנה."

"גם חזקי אח קטן שלה."

"בשנתיים. לא בעשר שנים."

"בגילאים שלנו זה כבר לא כל כך משנה." דיני חפשה בתוך כל מה שגעש בה. "זה לא קשור לגיל, זה פשוט… איך שהכל נהיה. אם ההורים שלי היו סוג שזורקים ילד מהבית הייתי כנראה מרגישה שאני צריכה לעזור לאחות שלי. אבל זה ממש לא מה שהיה."