פרק 86: ככה זה בחיים

"חזקי נכנס לקטע רגשי חזק." אמר יחיאל. "אל תתחילי להסתבך בגלל הדברים שהוא אומר."

"אבל אולי הוא צודק?"

"את בכל מקרה לא אשמה בכלום. זאת הייתה ההחלטה של ההורים שלך להסתיר את הפטירה עד אחרי החתונה, לא היינו אמורים להתערב להם בזה."

"התכוונתי אם חזקי צודק שבגלל ההורים שלי היה נתק. אבל גם זה. בטח היה נורא בשביל שיר, שחזקי לא הגיע מיד."

"זו לא הייתה ההחלטה שלנו וגם לא האחריות שלנו, ולהורים שלך הרי לא היה מושג על הקשר עם חזקי."

"חזקי אומר שאם ילד אחר היה חס וחלילה נפטר, ההורים שלי לא היו מסתירים גם לפני חתונה."

"מה הקשר? אם זה היה ילד אחר, חלילה, הייתה גם אישה וילדים שכולם מכירים והכל היה אחרת. וההורים שלך גם לא היו בכזו מצוקה נוראית. ראית מה קרה בדרך ללוויה כשניסיתי להגיד לאבא שלך שאולי נספר לחלק מהאחים כדי שהם יספיקו לבוא. הוא לא היה מסוגל לזה. דיני, אל תרגישי אשמה בגלל חזקי. הוא מאד רגשי כאן בהכל, בגלל הקשר החזק שהיה לו עם טובה. הוא רואה רק את הצד שלה ושל שיר."

הנחרצות של יחיאל הזכירה לה לרגע את הנחרצות מולה בשיחה הקודמת. טעם חמוץ לה בה, היא הדחיקה אותו לצד. זה בסך הכל נכון, מה שיחיאל אמר עכשיו.

היא עברה לספה, חולשה ממלאת את כולה. הלוואי שהיה לה לאן לברוח מהמצב הנורא הזה במשפחה שלה.

"אולי חזקי כן צודק קצת בחלק מהדברים." היא אמרה.

"באיזו נקודה?

"בכעס על ההורים שלי על מה שהיה בעבר." היא שאפה אוויר. "יכול להיות שלטובה הייתה הפרעה נפשית עוד כשהיא הייתה בחורה, וההורים שלי לא קלטו?"

"אין לי מושג."

"זה נראה לי הזוי. היא הייתה סוערת ומתחצפת ומאשימה בלי הגיון, אבל היא נראתה ממש נורמלית."

"למה לחשוב שהיא הייתה לא נורמלית?"

"לא יודעת, היא הייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית."

"השאלה למה היא הייתה מאושפזת."

"אני לא יודעת." למה אנשים מגיעים למחלקה פסיכיאטרית? – לא יצא לה אף פעם להכיר בעצמה מישהו שהתאשפז. רק מגילי שמעה על הגיס שלה לשעבר שאושפז בכפיה כמה פעמים אחרי שניסה להתאבד.

ובעצם, הגיס ההוא בהחלט לא היה 'לא נורמלי'. הוא רק היה במצוקה איומה כתוצאה מניכור הורי איום ומתעתע, גילי ספרה לה עליו אתמול עוד קצת, בסופו של דבר.

"טובה הייתה במחלקה סגורה או במחלקה פתוחה?" שאל יחיאל והתחרט מיד. "עדיף שלא נדבר על כך, דיני. הרי אין פה משהו שאפשר עכשיו לתקן, זה לא יעזור. כל הדיבורים האלה רק עושים עוד יותר רע."

"אם הייתה לה הפרעה נפשית, זו יכולה להיות סיבה שהיא תתחצף נורא?"

"לא יודע. אבל, דיני, באמת שאין טעם לדבר על זה."

"אני רק רוצה להבין מה שהיה." היא בלעה את רוקה. "טובה הייתה מתחצפת להורים שלי בצורה איומה. אמרה להם שהם טפשים, שהם אגואיסטיים, שזה נוראי להיות ילד שלהם, שהיא שונאת אותם. דברים לא הגיוניים. מה הם היו יכולים לעשות?"

"לא תמיד יש מה לעשות."

"אז למה חזקי כל כך כועס עליהם???"

"מה חזקי עשה בזמן שזה קרה?"

"הוא שתק בדרך כלל." זכרונות רחוקים עלו בה, מתנגשים זה בזה. "ישי הגן על ההורים שלי הרבה פעמים, הוא היה צועק על טובה שתפסיק וכאלה דברים. חזקי כמעט תמיד לא היה אמר כלום. רק לפעמים הוא העיר לטובה, בעדינות." דמעות עלו בה. "תמיד הוא היה טוב כזה. לא רוצה לריב עם אף אחד."

"הוא פשוט נכנס עכשיו לקטע רגשי חזק. אמרתי לך."

"אבל מה ההגיון בזה? מה ההגיון שהוא ככה מאשים את ההורים? הוא אומר שטובה לא התקשרה אליהם במשך כל השנים, כי היא הרגישה שהם שכחו ממנה ושלא אכפת להם ממנה. הוא אומר שטובה פחדה להיפגע מהם שוב. אבל זה בדיוק גם מה שההורים שלי בעצמם הרגישו. כל כך הרבה היא התחצפה אליהם, וצעקה והאשימה אותם בכל דבר. גם הם פחדו להתקשר. בדיוק כמו שהיא."

מה קורה????????????????????????

כותרת המייל הזו הייתה ההודעה הראשונה שקפצה מולה למחרת בבוקר כשפתחה את המחשב.

הודעה מרחל גולדמן, תומכת לידה שהזמינה אצלה מודעה לפני שלושה שבועות.

גוף ההודעה היה ריק.

בשעתו רחל סיכמה איתה שאת הסקיצה הראשונית תשלח לה עד ליום שני שעבר.

בתוך המבול שנחת עליה, עוד זכרה איכשהו לעדכן את רחל שהיא יושבת שבעה, ושהעבודה שהזמינה תאלץ לחכות לאחר כך. ביום ראשון האחרון הייתה אמורה להתיישב על הסקיצה, בפועל לא הגיעה לכך עד עכשיו, כל כך לא לענין.

ויש עוד שתי עבודות שמחכות לה, וגם העטיפה לספר שמרים שאולזון הזמינה אצלה, ובלגן גדול בבית שלוקח ממנה את הריכוז. מתחילת השבוע היא לא מצליחה למצוא את הזמן והפניות כדי לסדר. גם יחיאל, שמדי פעם לוקח יוזמה ודורש מהילדים לשים כל פריט במקומו, לא הגיע לכך בימים האחרונים.

לפחות שיר עדיין ישנה.

דיני גרפה הצידה את הרב של אלישבע, קרעי דפים, מכשירי כתיבה מפוזרים, חלקי משחק ושברי ביסקוויטים, והתיישבה מול המחשב. היא תתמקד עכשיו רק בסקיצה למודעה של תומכת לידה, כל עוד היא יכולה.

הטלפון שלה צלצל כשהיא פתחה את האילוסטרייטור.

אולי  'שזיף' מתקשרים, יהודית פליישמן אמרה שביום רביעי המזכירה תתקשר לומר תשובה.

לא, על הצג הייתה יעל, גיסתה.

היא לא בבית הספר עכשיו?

"מה נשמע, דיני?" קולה של יעל היה חמים, המולה של ילדות נשמעה ברקע. "יש לי רק כמה דקות עד סוף ההפסקה. את יכולה לדבר עכשיו?"

"כן. מה שלומך?"

"אני כל הזמן חושבת על שיר, ועל טובה." אמרה יעל בקול מונמך. "בטח גם את ככה. היינו בהלם אתמול, אחרי שמוטי דיבר עם חזקי."

דיני נרתעה אחורה כאילו הטלפון עצמו הוא זה שאמר את המילים. "על מה הם דברו?"

"נו, את יודעת. על מה שהיה בכל השנים האלה, כשחזקי היה בקשר עם טובה. זה לא נתפס."

"כן."

"בעיקר זה שחזקי נסע אליה פעם בשבועיים. את כל הדרך מקרית ספר באוטובוסים. איזו התמסרות מצידו. זה לא יאמן. ככה שנים ובלי שידענו כלום."

"נכון."

"מוטי משתגע מזה שטובה הייתה כל כך צריכה את כולנו ולא הבנו את זה. ממש קשה לו עם כך שהוא לא התקשר אליה בכל השנים האלה. אני אומרת לו שאין מה לעשות. הוא לא אמור להרגיש אשם, הוא עשה מה שהוא הבין באותו זמן שהוא הנכון. ככה זה תמיד בחיים."