"יחיאל אמר שאין סיכוי שאבא ואמא יגיעו גם מאוחר יותר." צלילי מנגינת החופה נשמעו ברקע. חזקי נשמע מזועזע. "זה באמת ככה?"
"לצערנו כן."
"אני לא מצליח להבין. למה לא אמרתם בבוקר שהמצב כל כך קשה? הייתי מגיע."
"זה לא שכל כך קשה…" היא ניסתה.
"אבל הם לא באים!"
"כי הם מרגישים מאד לא טוב."
"אז מה זה אם לא מצב קשה?"
הלוואי שהייתה יכולה לדבר עם חזקי על מה שבאמת קורה. כמה שהיא זקוקה לזה.
"תני לי את אבא." הוא בקש.
עם אמא הוא כבר דיבר לפני כן, שמע את דיני ברקע וביקש גם אותה. כמו יעל, גם הוא הבין שדיני הגיעה לבית ההורים.
שתגיד לו עכשיו שטעה?
אין שום דרך שבה היא יכולה להסביר לו למה אמא שוהה אצלם במקום לנוח בבית במיטה, וגם לא למה אבא נמצא לבד בבית כשהוא סובל מ"וירוס קשה."
"יהיה יותר נוח שתדבר עם אבא מהטלפון שלו." היא אמרה.
"למה?" הוא התחיל ומיד ויתר. "בסדר. אני מתקשר אליו."
המיקסר פעל במטבח, ריקי מקציפה ביצים לעוגת גבינה לפי מתכון שהיא ראתה בעיתון והתלהבה לנסות.
אז עוגות יהיו להם בחג. כל היתר – היא בקושי מצליחה לחשוב איך לנסות להסתדר.
הטלפון צלצל שוב. אביגיל על הקו. גיסתה הצעירה, אשתו של נחום.
"דיני, תקשיבי איזה רעיון. אני אמצא פה מישהו עם סמראטפון ונסריט לכם את החתונה בזמן אמת. אפשר לעשות את זה דרך זום. אם תצליחו להתארגן מהר עם מחשב, אבא ואמא יוכלו להספיק לראות אפילו חלק מהחופה."
המילים התערבלו בתודעתה. "זה מסובך מדי."
"אפשר לבקש מחשב משכנים, הם בטח יבינו את הצורך. או שאת יכולה פשוט להביא את המחשב שלך לבית של ההורים, ולבקש משכנים להתחבר לווי-פי שלהם."
"אני לא בטוחה שזה יסתדר."
"אני יודעת איך מסתדרים עם הדברים האלה, דיני. זה לא מסובך כמו שזה נראה. עדיף לך לבקש מחשב משכנים או להביא את המחשב שלך לבית של ההורים?"
דיני לקחה אוויר. "רגע, אביגיל."
היא העבירה את הטלפון למצב שקט.
"מה היא רוצה?" שאלה אמא.
"להסריט לנו את החתונה ושנראה את ההסרטה בזמן אמת מהמחשב."
האמת, בעיקרון הם יכולים להשתיק את הרמקול ואז לראות את החתונה בלי מוזיקה. או שגם זה אסור?
אמא הנדה בראשה. "תגידי לה שזה מתיש אותנו מדי."
"זה נשמע משונה מדי. לא?"
"לא משנה. ממילא מחר כולם ידעו."
או שאולי מישהו מהאחים יגיע באמצע החתונה לראות מה שלום ההורים. אם לא שהחתונה הייתה בעיר אחרת, וכולם מטופלים בתינוקות, זה בוודאי היה קורה.
"אביגיל," דיני חזרה לטלפון. "אמא אומרת שקשה להם מדי. הם לא מרגישים טוב."
"עד כדי כך?"
"כן."
"וואו. אני מצטערת לשמוע." גיסתה השתתקה לרגע. "אז אולי בשביל הילדים שלך? הם בטח מאוכזבים נורא שהם הפסידו את החתונה. אם אין לך כוח להתעסק עם המחשב, אני יכולה לפחות להשמיע להם דרך הטלפון."
דיני העבירה לשון על שפתיה. היא לא בכוחות בשביל התסבוכת המפותלת הזו.
"לא כל כך נראה לי, אביגיל, ובאמת תודה שאת חושבת בשבילנו. אני לא יכולה לדבר עכשיו. מצטערת. נדבר יותר מאוחר."
נאנחה בשקט כשסיימה את השיחה.
"את לא חייבת לענות עכשיו לכל אחד שמתקשר." אמרה אמא.
"זה לא יראה מוזר שאני לא עונה?"
"מה אפשר לעשות."
שוב צלצול.
"זה חזקי."
"הוא התקשר כבר לפני כן."
"כן."
אם היא לא תענה לחזקי, הוא ידאג עוד יותר. הכל יסתבך. היא צריכה לשכנע אותו שידברו כבר מחר, ושיגיד גם לאחרים.
"דיני," צלילי המנגינה של הדרך לחופה עוד היו ברקע. "אבא אומר שאמא אצלכם. למה לא אמרת לי? מה הסיפור?"
אויש.
"מסובך להסביר."
הוא שתק רגע. "גם את נשמעת לא טוב."
"אמרתי לך שנדבקתי." דמעות עלו לקולה.
"יעזור אם אגיע עכשיו?"
"לא, זה יהרוס את החתונה אם יעזבו באמצע. מספיק שאנחנו לא באים. נדבר כבר מחר."
"דיני, אני פשוט לא מבין מה קורה."
"נדבר מחר. בסדר?"
"את רוצה להגיד לי שכל הסיפור זה וירוס?"
"משהו כזה."
"אבא מרגיש כל כך רע, והוא לבד בבית?"
"אולי יחיאל יגיע אליו בערב."
"למה אמא באה אליכם אם היא חולה?" הוא אפילו לא חיכה לתשובה. "מה קורה אצלכם? דיני, תגידי לי אם את רוצה שאני בכל זאת אבוא."
"לא. לא. נדבר מחר." היא צריכה לדבוק בשתי המילים הללו.
"חכי רגע."
במשך כמה רגעים נשמעה רק המוזיקה, הולכת ונחלשת. אחיה כנראה מתרחק עם הטלפון מאזור החופה.
"אמא שומעת אותי עכשיו?" הוא שאל בשקט.
"לא."
"היא לידך?"
"כן."
"את יכולה ללכת לכמה דקות לחדר אחר?"
"לא ממש."
"אז תעני לי רק בכן ולא." קולו הונמך עוד יותר. "תגידי לי את האמת. קרה משהו בין אבא לאמא?"
"מה כבר יכול לקרות?" היא גייסה את המילים
"אין לי מושג. אני לא מבין איך יכול להיות שאמא עזבה את אבא אם הוא מרגיש כל כך רע. תגידי לי בבקשה מה את מסתירה."
היא מעכה באצבעותיה את הברך שלה. "נדבר מחר."
"תגידי לי רק אם אני בכיוון."
"אני לא יודעת."
כמו מתוך טיפשות שמעה את עצמה מוסיפה: "יש להם וירוס."
מוטי התקשר מיד אחר כך, וישראל, ויעל שוב.
היא דיברה עם מוטי בקצרה, סיפרה שוב על הוירוס החזק המדבק מאד, ובקשה גם שיגיד לכל האחרים. אמרה שגם היא מרגישה לא טוב, וקשה לה לדבר כל הזמן בטלפון.
לישראל לא ענתה, וגם במספר של יעל רק הסתכלה בלי כוח.
ואז היה צלצול מאחיה הבכור.
ישי. אב הכלה.
"דיני, אני בהלם. מה קורה???"
"אמרו לך כבר. לא?"
"שנדבקתם כולכם בוירוס קשה. מה זה, קורונה חדשה?"
היא שונאת שהוא נהיה ציני.
כנראה זה מהלחץ של החתונה, מההלם שאבא ואמא לא נמצאים בחתונה.
"ישי, נדבר מחר. בסדר?"
"אבא לא עונה לי לטלפון."
"כי הוא מרגיש לא טוב, וקשה לו לדבר."
"ככה פתאום?"
"זה לא ממש פתאום. כבר כמה ימים שהוא לא מרגיש טוב."
"אבל לא לבוא לחתונה???"
"נדבר מחר."
"דיני, תסבירי לי מה קורה."
"אמרתי לך, וירוס. בוא לא נדבר על זה עכשיו, אתה באמצע החתונה. אבא לא רצה שזה יהרוס לכם את החתונה."
"איך לא יהרוס, אם אבא ואמא לא נמצאים?"
לפחות אתה כן נמצא.
סיטואציה קשה ממש. באמת החלטות קשות.
לדעתי הכי כדאי בכאלו מקרים לשאול רב מה לעשות.
אולי כן היה עדיף לספר לכולם ולדחות את החתונה.
כך היה נחסך מהם הבלבול והייתה להם הרגשה שעשינו מה שהיה צריך.
לא דוחים חתונה כי הורי כלה או חתן יושבים שבעה… שוט ההורים לא יכולים להשתתף כרגיל
איזה סיפור יפה!
כל פרק אני רוצה לכתוב מחדש ולא תמיד יוצא לי….
פשוט מהמם!!
פשוט שונאת סודות והסתרות!!!
תמיד יוצא מהם תקלות או עוגמת נפש..
נכון לגמרי, אבל לפעמים, כמו במקרה הנוכחי, אין דרך אחרת…
זה המורכבות שמובאת כאן באופן מדהים בסיפור הזה.
תמיד יש דרך אחרת, צריך לרצות למצוא אותה.
נתנו כאן כמה רעיונות, ובעיקר – לשאול רב.
אני חושבת שבמקרה כזה הדבר הראשון שעושים זה לפנות לרב, איך יתכן שהם לא עשו את זה?!
ובכלל, ברור שלא דוחים חתונה!
ההורים משתתפים גם אם הם באמצע שבעה, רק עם מגבלה כלשהיא, כל אחד לפי מה שמורים לו.
דוד שלי הלך לחתונה של ביתו באמצע שבעה על אבא שלו, והורו לו ללבוש נעלי יום חול.
הוא גם השתתף בכל החתונה ולא היה צריך לצאת החוצה בריקודים (לא רקד ככל הידוע לי)
נכון! ולמה האמא מפילה את ההתמודדות עם כולם על דיני המסכנה?
אני לא מבינה איך היא שורדת…
זה גם יוצא מוזר שהם לא סיפרו על זה בבוקר, לפני החתונה, אלא רק אחרי שהתחילו להתקשר…
זה כל כך לא אמין. מה הם חשבו, למען ד'?
ווואוו
השארת אותי במתח
מחכה להמשך!!
אני מסיימת את הפרק בלי אוויר, כמו דיני. אמאלה איזה עומס רגשי מטורף, מסכנה!!
די איזה מתח כל פרק אני מחכה עוד יותר בקוצר רוח לפרק הבא
וואו פרק מטורף
ממש מרגישה שלא נשמתי עם המתח הזה
את אומנית!
אויש, הקושי הזה! קריעה רצינית בין הרצון לשתף לבין הצורך להסתיר. ולעמוד מאחורי וירוס כל כך קטן שלא באמת מסתיר את המוזרות שבעניין.
(אני מקווה רק שבספר שיצא – כל פרק יהיה כמה פרקים פה באתר. מרגיש לי כל כך קצר מדי!)
שרי, אלופה.
אני כבר מחכה לספר, אין לי סבלנות לחכות.
למה רק פעם בשבוע?