"את אוהבת תינוקות?" קולה של דיני עלה מהמושב שמאחוריו, שוב היא מדברת בנעימות לשיר – שלא מגיבה. "לתינוק שלנו קוראים ארי, הוא בן עשרה חודשים, והוא – "
הטלפון שלה צלצל, והיא ענתה מיד. "הוא עדיין בוכה?"
שברי מילים מהעבר האחר של הטלפון הגיעו לאוזניו, והמענה של דיני השלים את התמונה. זו שוב ריקי מעבר לקו. ארי דוחף את הדייסה שהיא הכינה, הוא צורח והיא לא מצליחה להרגיע אותו.
"תצאי איתו לטייל עד שנגיע, אין מה לעשות."
דיני דיברה בקול רגוע, כנראה שרק הוא זיהה את הלחץ שבין המילים.
היא סיימה את השיחה.
"ריקי לא מסתדרת עם ארי?" שאלה חמותו.
"כן, הוא לא רגיל להיות כל כך הרבה זמן בלעדי. אני מקוה שהוא יירגע בחוץ."
"יש לנו בבית שני חדרים לילדים." לפי נימת קולה של דיני שהשתנתה, הוא ידע שהיא שוב פונה לשיר. "יש חדר לבנות הגדולות וחדר לילדים הקטנים. את אוהבת תינוקות? – בחדר של הקטנים יש את ארי, שהוא התינוק הכי קטן, ואת אילה שהיא בת שלש ויונתן שהוא בן חמש וחצי. בחדר של הבנות הגדולות – "
הטלפון צלצל שוב.
ריקי רוצה לרדת עם ארי לטייל, אבל אלישבע פוחדת להישאר עם שאר הילדים בבית לבד.
"מה לעשות?" דיני הפנתה אליו את השאלה, קולה מותש.
זה נשמע כמו משיכת תשומת לב מסוג אלישבע בדיוק.
"זאת לא הפעם הראשונה שאלישבע -" אופנוע הגיח פתאום מימין, והמשפט נקטע על שפתיו של יחיאל, רק בנס שלא התנגש בו.
האופנוע חתך לפניו באלכסון. לקח ליחיאל רגע להתרכז שוב בנושא עליו דברו. "אלישבע לא אמורה לפחד, היא כבר שמרה על הילדים כמה פעמים לזמן קצר."
"היא אומרת שהיא פוחדת בגלל שחושך בחוץ. היא רוצה שהיא תיקח את ארי לטייל במקום ריקי, ושריקי תישאר לשמור על הילדים."
"אז שיהיה ככה."
האופנוע שעקף אותו זגזג בין המכוניות. בכי עמום בקע ממכשיר הטלפון שמאחוריו. "זה ארי?"
"כן, הוא ממש צורח."
"למה אלישבע לא יורדת איתו?"
"היא צריכה שריקי תוריד לה את העגלה במדרגות, וריקי אומרת שהיא רוצה לקחת אותו. שניה, יחיאל."
דיני חזרה לטלפון. עיניו של יחיאל היו נתונות לכביש. שומע את דיני משכנעת את ריקי לוותר לאלישבע ולהסכים שהיא תלך לטייל עם ארי, ואחר כך מורה לאלישבע לשאול במהירות פלאפון משכנים כדי שהיא תוכל לקרוא לריקי להעלות את העגלה כאשר ארי יירדם.
"ארי נרגע כבר כשהיא ירדה במדרגות." היא ספרה בסוף בהקלה.
ברוך השם. רק בעוד כחצי שעה הם אמורים להגיע.
*
שלושים וחמש דקות אחר כך, הם עמדו בפקק בגשר בכניסה לבני ברק.
שהוא ייקח את חמיו וחמותו לבית?
תמיד מובן מאליו שכן, אבל עכשיו הילדים בבית על הקצה, לנסוע את רחוב כהנמן, להכנס עד לרחוב נועם אלימלך ולחזור שוב דרך כל הפקקים שברחוב כהנמן – זה ייקח הרבה זמן.
יחיאל העיף מעט לכיוון חמיו שלא הוציא מילה מתחילת הנסיעה. אבא של דיני הוא אדם מופנם, אבל הוא מעולם לא ראה אותו כך, שותק לגמרי במשך שעות, מאז הקדיש לא דיבר. גם חמותו נראית גרוע. שניהם חוזרים עכשיו מלוויה נוראה של הבת שלהם. איך בכלל עולה בדעתו בכלל להניח להם להמשיך לבד לביתם?
ובכל זאת עלה בו רוגז כשפנה עם הרכב ימינה. גם הוא ודיני מותשים, ולפניהם ערב מורכב עם הילדים ועם שיר. זה לא היה אמור להיות כך עכשיו, כשהם לבדם בכל הסיפור הזה. משהו במצב הזה לא לגמרי נורמלי.
"תודה שאתה לוקח אותנו." אמרה חמותו מאחור.
"ברצון." הוא הוציא מעצמו חיוך, והוצף בתחושת אשמה, כמה שחמותו מתאמצת בתוך כל הטרגדיה הזו. זה באמת מינימום, שהוא ייקח את ההורים של אשתו עד לבית, וגם אין לו שום זכות לבקר את ההחלטה של חמיו, אחרי כל מה שהוא עבר עם טובה.
"נהיה בקשר." אמרה חמותו לדיני כשהרכב עצר.
"בטח." ענתה דיני בחמימות. "להתראות אמא. להתראות אבא."
חמיו פתח את חגורת הבטיחות והניד בראשו. חמותו פנתה לבניין בזמן שחמיו יצא מהרכב. קבוצת נערות פטפטה בקצה החניה החשוכה, ילד רכב על אופנים. אמא של דיני זזה הצידה כדי לא להתנגש בו.
אם הלוויה לא הייתה סוד, שכנים היו נכנסים אליהם עכשיו, מביאים להם סעודת הבראה.
"איך שהם לבד." אמרה דיני בקול נמוך, חושבת כנראה גם היא על אותו דבר.
הוא הביט בה דרך המראה. עיניה מלוות אותם, זרועה כרוכה סביב הכתף של שיר, שהסתכלה על השכונה הנשקפת בחוץ. ידה מחזיקה בבובה.
הוא נאנח. "אולי גם אם לישי לא הייתה חתונה, אבא שלך היה מעדיף שלא ידעו."
החזיר ידיו להגה ועשה פרסה עם הרכב, כאשר נזכר. "בסוף לא דיברנו עם 'שזיף'!"
15 Responses
הוי איזה נוגע ללב! כל כך מבינה את יחיאל… זה מדהים איך
ששרי מבינה את הנפש של האנשים.
וזה באמת נורא שהם לבד בסיפור הזה.
סיפור מדהים!
מרגש ונוגע עמוק.
מחכה כל שבוע לפרק החדש!!
תודה 🙂
ואוו איזה סיפור מיוחד! ממש אומנות!
ואהבתי את הסיום- איך שההורים של דיני הולכים- פתאום יחיאל נזכר ב'שזיף';)
וואו, שרי אין עלייך!
הסופרת הכי שנוגעת ללב,
תמשיכי לכתוב סיפורים יפים ובבקשה יותר מפעם בשבוע!!
מישום מה אני לא סובלת את יחיאל הזה.
אני היחידה פה?
אני חושבת שיחיאל בנאדם רגיל עם רצונות ורגשות מגוונים, נכון הוא לא מושלם בכלל
ובכל זאת נראה שהוא מתאמץ לעשות את הדברים הנכונים גם אם לא קל לו
לא כולם מסוגלים לקחת פיקוד בלב שלם גם במצבים אקוטיים
מה הבעיה במה שהוא עושה?
מה הוא אמור לעשות אחרת?
נכון, יחיאל לא יוצא פה הכי פוטוגני, והרבה מאד אגואיסט.
תכלס הוא לא מביע את רוב המחשבות שלו בקול, רק חושב ומרגיש אותן
במציאות- ככה זה נראה בדיוק. כשטוב ורע מתגוששים שם בפנים.
מה שרואים בחוץ זה כבר החלטה מושכלת יותר,
אבל הקולות בפנים לא שואלים אותנו אם להתמרמר, או להתעצבן
או להחליט שאין לי כוח לשום חסד עכשיו ולמה דווקא אני…
אני לא מבינה מה את רוצה,
לדעתי הוא הבנאדם הכי נורמטיבי כאן.
הם לא אמורים עכשיו לשבת שבעה?יחיאל לא אמור לדאוג לזה?
יחיאל אמור לעזור להם עם זה ההורים לא כשירים לארגן שבעה והם גם לא השלימו אם כל מה שקרה בפרט לא האבא היה גם כדאי שיחיאל יארח אותם אצלו בזמן כזה
אף פעם א"א לשפוט אף אחד בעולם!!! הקב"ה מעמיד הרבה פעמים אנשים, בצמתים שאף אחד לא היה רוצה לעמוד בהם וגם לא היה יודע מה הוא אמור לעשות!!! הכל כאן כ"כ מסובך ומורכב!!! דיני צריכה לשבת שבעה, בדיוק ברגעים, בשעות ובימים שכ"כ קריטיים
עבור שירי, שנוחתת לעולם זר ומוזר, לא מוכר. לא ראתה ולא הכירה מעולם את הדודים והסבא והסבתא, אולי אפילו לא שמעה על קיומם.
היא ילדה קטנה בודדה בעולם בלי שום נפש קרובה!!! אם הגננת היתה לפחות לוקחת אותה לכמה ימים, או שכנה, או איזו חברה של האם, מישהי שהיא מכירה, היה לה יותר קל לעכל את מה שהיא עוברת. אך לאף אחד לא היה מקום בלב לקחת אותה בהתחלה למקום קצת יותר מוכר, כדי שתתרגל לאט לחסר הגדול שנפער בכזו פתאומיות בחייה. מותה של האמא שלה. מה עם אביה? האם היא מכירה אותו בכלל??? כ"כ לבד, כ"כ קטנה, בהם כפול ומכופל מכל מה שנוחת עליה במהירות וללא כל הכנה. יחיאל מתפקד מצוין ואפילו באופן ראוי לשבח לאור כלל הנתונים! באיזו רכות ורגישות, התחשבות מקסימלית, יש להם את הילדים שלהם שאינם בגיל שיכולים להבין עד כמה הוריהם זקוקים כעת לכל עזרה. יש להם את ה"בעיות הגדולות" – הקטנות שלהם ואין להם שום הבנה במה שקורה מסביב. האחריות שהוא לוקח ע"ע בכל צומת – היא מיוחדת במינה והוא ראוי לכל שבח!!!
שבי, הסיפורים שלך מדהימים, מרתקים, שואבים, מלאי רגש ואפשר להוסיף עוד הרבה שורות של תיאורים על האיכות שלהם ועל הכתיבה העמוקה והרגישה שלך!
המשיכי להצליח!!! כולנו נהנות מאד מאד!!!
ליבי.
הכתיבה שלך ממש נוגעת!!
מחכה להמשך❤
הסיפור ממש נוגע ללב ומיוחד מאד.
מרגיש לי שהוא מעט מתקדם בעצלתיים והפרקים צריכים להיות יותר צפופים.
כלומר ישנם פרקים שאפשר אפילו לקרא פרק-כן, שניים-לא ועדיין לא לפספס כמעט כלום.
שרי, אני לא מפספת אף פרק שלך.
עוד מימי אומרת שלום…
מדהים בעיני היכולת שלך לפרוט ככה לעומק רגשות ותהליכים,
ולחשוף לנו את העולם הפנימי הכי חבוי של הדמויות בסיפור.
רוצה להגיב בכל פרק מחדש,
אבל לא הגעתי לזה עד עכשיו.
אז מבחינתי תשכפלי את התגובה שלי לכל הפרקים שהיו ושיהיו… 🙂
רואה הרבה תגובות שחוזרות על עצמן במהלך הסיפור הזה,
בנוגע לקצב ההתקדמות של הסיפור.
דעתי היא, שהסיפור הזה הוא לא סיפור עלילתי,
הוא סיפור שמתמקד בתהליך רגשי ועמוק.
בתהליכים כאלו דברים לוקחים זמן,
אין אפשרות לקיצורי דרך,
כמו בחיים.
מי שמרגישה שהסיפור איטי ומתעמק מידי,
יכול להיות שהיא מתחברת יותר לספרות עלילתית, רוויית מתח ודרמות.
אבל אי אפשר לומר שהסיפור איטי ומתמשך מידי,
כי כאן ליבת הסיפור היא – הרגשות הפנימיים, והתהליך שהדמויות עוברות.
המון הצלחה!
ותמשיכי להביא לנו עוד מכל הטוב הזה.