פרק 13: אהובי

יום נוסף בעבודה נגמר, אני מעבירה כרטיס ויוצאת. האוויר הצח מכה בי אחרי כל השעות בחלל החנוק מהמזגן.

"בתיה".

שושי אורבת לי ביציאה מהבניין. שושי, גיסה של גיסתי רחלי, עובדת איתי בבניין ויש לנו קשר קלוש שכולל בעיקר מפגשי מעליות מסוג: "איזה קור/חום !" ו"יפה הסריג שלך", ו"יש 70% פה בחנות ממול".

"בתיה", שושי מסמיקה קצת, "רחלי סיפרה לי פעם משהו, רציתי להתייעץ איתך… אה, אפשר לא כאן??"

המבוכה, המצוקה, הדיבור הלא ברור, ובעיקר אזכור שמה של רחלי, אני מחניקה אנחה, מבינה לבד במה המדובר, ספונטנית מכופפת מעט את הכתפיים, יודעת מה הולך להגיע.

"יש פה איזה ספסל מול הנוף בעוד שני בניינים", אני מציע בטון הכי חביב שיש לי. הוא חביב כי אני מבינה, מרגישה את המבוכה, יודעת שתכף יבוא הכאב, יציף בגלים.

"זו חלק מהשליחות שלנו", אני שומעת בעיני רוחי את בעלי, יודעת שהוא צודק, זוכרת את רגעי הייאוש וחוסר האונים, הצורך הנואש להתייעץ, לשמוע, לדבר עם מישהו שמבין, לא להישאר בזה לבד.

אני מתיישבת, בדרך כבר התקשרתי הביתה הודעתי שאני מתעכבת, שותקת, שהיא תתחיל.

"את מכירה את אהובי שלי?" היא מתחילה בהיסוס, ואז בשטף כזה שרוצה לפרוק… התמונה מצטיירת לאט לאט, פריטים שמשלימים את הפאזל. 

ילדה מוכשרת, כמעט גאונית, תלמידה מצטיינת בכל המקצועות. "רק באנגלית היה לה קשה, גם במתמטיקה בעצם, כי היא בכלל לא רגילה לשבת ללמוד את כל שאר המקצועות. אם היא הייתה בשיעור, היא זכרה בעל פה הכל. כל המורות אהבו אותה, ציינו תמיד איך היא יודעת הכל, מתמצאת בכל תחום, שוחרת היסטוריה, גיאוגרפיה, ומצטטת כל פסוק בתנ"ך…."

"היו לה חברות?" אני שואלת בעדינות. שלא יכאב, מרגישה שוב בעצמות את הכאב שמכה כשהאמת מתייצבת לך מול העיניים…

"היו", היא עונה, "לא מדי הרבה, אבל היו. וגם, גם", היא קצת מתגמגמת, "היא כן נענתה תמיד ליוזמות של חברות, השתתפה ברוב הפעמים בחזרות למסיבות, מפגשים חברתיים, היא תמיד הלכה…"

"היא יוזמת מפגשים בעצמה?" 

"לא ממש", היא מסבירה, "היא באמת קצת 'קלוצית', לא כל כך יוזמת, גם למבחנים היא שנאה ללמוד עם חברות…"

"מה היא עושה בשעות הפנאי?" אני מבררת. כל כך לא רוצה למהר ולשפוט.

"כלום", היא נבוכה ממש, "אין לה הרבה תחומי התעניינות, קוראת המון, לפעמים קצת אופה".

"באיזו כיתה היא עכשיו?" 

"כיתה ט'."

"איך הולך לה?"

"בהתחלה כנראה שהיה לה ממש קשה, לא שמעתי מילה על חברות, היא לא ממש שיתפה… אחר כך כן שמעתי שמות של חברות והיא התחילה לדבר אתן בטלפונים, ואז, אז הייתה אסיפת הורים, והמורה בקצרה אמרה לי שהיא מצוינת בלימודים ומוכשרת, וחכמה, כל מה שאני רגילה לשמוע… אבל קצת קשה לה עם החברות, וגם שנראה לה שיש לה הפרעת קשב קשה, כי היא מאוד מוסחת, מתעסקת המון, מדברת בלי הפסקה גם בלי שממש מקשיבים לה… היא בקשה שנשב ביחד עם היועצת."

"איך היתה הפגישה?" אני מתעניינת, יודעת. קשה. מאוד.

"זה כל כך הפתיע אותי",  היא מגמגמת ממש, "אני, אני בכלל תכננתי לספר להם שיש לנו איזה עניין משפחתי כרגע, והיא לוקחת אותו קשה, זאת אומרת", אני רואה בחוש את הרגע שהיא תופסת אומץ, מחליטה לשתף, "אנחנו גרים באיזו דירת שכירות ישנה, כי קנינו דירה בתמ"א, והעסק הסתבך, היזם פשט את הרגל, אנחנו תקועים בינתיים והיא שונאת את הבית, אומרת כל הזמן שהיא מתביישת, לא יכולה להזמין חברות… יש לנו משכנתא על הדירה חוץ מהשכר דירה, אנחנו די בפלונטר", היא מסמיקה, כאילו זו אשמתה, כאילו בדור המטורף הזה עם יוקר המחייה בושה להגיד "אין".

"זאת הגדולה שלי", היא ממש מתנצלת "אני עוד בכלל לא מספיק מבינה מה מקובל ומה לא…" 

"ביסודי היא בכתה שהיא לא מספיק מקובלת כי אין לה בגדים וציוד יפים וממותגים. לקראת הסמינר, ניסינו קצת יותר, רציתי שתהיה לה התחלה טובה, אבל היא בכתה שזה לא עוזר, היא לא תזמין הביתה חברות כי הבית מוזנח…. חשבתי שהכל ביחד קצת מערער לה את הביטחון העצמי…"

"מה היועצת אמרה על זה?"

היא נסערת ממש, "היא התחילה להסביר לי שיש לילדה בעיית תקשורת וזה הרבה מעבר לביטחון עצמי, והמורה אמרה שזו גם בעיית קשב, ואני לא מבינה, מה היה עד עכשיו?? למה אף מורה לא אמרה כלום??"

"תקשיבי", אני מנסה להרגיע, "זה לא אומר שום דבר…."

"אני יודעת", היא קוטעת אותי, ובשצף קצף היא מספרת איך היא לקחה את הבת שלה לרופא בגלל כאב גרון שלא נגמר, ובשביל לראות אולי הילדה תסכים ללכת סוף סוף לדיאטנית, כי היא חיה רק על פחמימות ונראית בהתאם…

"למה רק על פחמימות?" אני קוטעת אותה.

"לא יודעת. הירקות והפירות נהיים בסמינר לא טריים ומגעילים, גם החביתה שבתוך הפיתה, והטוסט, אז רק לחם ריק, או לחמניות שום, וחטיפים או עוגיות יבשות… וגם בצהריים ובערב חצי מהאוכל עושה לה בחילה, בסוף נשאר רק פחמימות כמעט, והרבה… רציתי שהרופא יגיד לה משהו, אני לא רוצה להיות ה"רעה" בעניין. ואז, ישבנו עם הרופא די הרבה זמן, הוא רופא ילדים ממש טוב, שגם עובד ב'התפתחות הילד' ככה הוא סיפר, כי הוא פתאום התחיל מאוד להתעניין איך היא בלימודים, ובחברה, ומה היא אוכלת, ומה עושה בשעות הפנאי, לא הבנתי את מבול השאלות, עד שהוא ביקש מהילדה בעדינות לצאת."

"איך הולך לה בלימודים באמת", הוא שאל ישירות. "המורה אומרת שאולי יש לה בעיית קשב" אני אומרת לו, "אבל היא כל כך מוכשרת"…

"חשבתם פעם על תקשורת?" הוא שואל בשקט, השמיים נפלו עלי.

ברור.

"נראה לי ששלוש שנים לא הייתי אצלו, כבר אז בזמנו הוא הפנה אותנו לדיאטנית והילדה נעלבה.

"למה אתה חושב על זה?", שאלתי, כאילו באדישות.

בשקט הוא מתחיל למנות על האצבעות:

"הילדה קצת מסורבלת, בררנית מאוד באוכל, לא מסתדרת חברתית, המורה טוענת לחוסר טקט ובעיות התארגנות, הדיבור בטון לא מותאם…"

"יש לה רגישות לאור? למגע? לרעש?"

"יש לה", אני עונה "מה זה קשור?"

"עוד מאפיינים", עונה  לי הרופא.

אני מהנהנת בשקט.

מבינה.

מבינה גם למה היא פנתה אלי.

אני כבר לא כועסת על רחלי גיסתי, הרבה שלוחים לו למקום.

"פעם רחלי סיפרה על שירה שלך, חשבתי"…

אני לוחצת לה יד בשתיקה.

 לפעמים באמת אין מילים.