הכל בהשגחה: אפילו ממתיק הסוכר

השתתפנו בשבת התעלות מטעם ארגון מסויים, נסענו רחוק בשביל שבת מלאת תכנים. השבת היתה נהדרת במיוחד, היו מרצים נפלאים, מסרים עצומים ומעצימים, חברה מיוחדת על טהרת הקודש ובהפרדה מקסימלית, כך שאפילו הברים הוקמו בכפולות כדי שהתורים לא יתערבבו, והנשים תוכלנה לאסוף כל מנה בניחותא ובקלות, והגברים יקחו את שלהם מהתור שלהם בנחת ובשמחה. כי כן, מעבר לשבת רוחנית ברמה גבוהה במיוחד, שום דבר בצד הגשמי לא הוזנח, הארוחות היו טעימות והיה הכל בכל מכל טעים ונעים.

היה קשה לעזוב, כמו שתמיד קשה לעזוב נופש טוב ולחזור לשגרה, ובכל זאת, בשעה מסוימת במוצאי שבת המלון ביקש להתחיל להתארגן לקראת הקבוצה הבאה שתגיע למחרת לנפוש בו, בכל זאת מאתיים חדרים לסדר זה לא קל. אז באמת ארגנו את המזוודות, סידרנו את החדר והעמסנו את הרכב, אבל כיוון ששעתיים נסיעה לפנינו ואנחנו מכורים לקפה, החלטנו לתדלק, כלומר למזוג לנו ספל אחרון שייתן כח לדרך הביתה. חדר התה/קפה היה עדיין פתוח ושיירת אורחים כמונו שבאו להתמלא בדלק לקראת הנסיעה דרומה. מיכל המים של שבת היה עדיין בשיא חומו, הקפה היה במבחר, משחור אל הנס וכל מה שבאמצע, על התה דילגנו, כי אנחנו צרכני קפה ולא תה, אבל כשהגענו להמתקה בעלי פנה אל הסוכר שהוא צורך ואני חיפשתי ממתיק ללא סוכר.

מעניין שאיך שמתרגלים ככה נתקעים. בעלי לא מרגיש שום טעם בממתיק מלאכותי גם אם ישימו לו חצי כוס מהאבקה או מהנוזל או מהכדוריות, הוא צריך סוכר. אני לא מרגישה טעם בסוכר ולא משנה כמה כפיות יהיו בקפה, פשוט לא טעים לי. אני צריכה ממתיק, והכמות שלו קבועה כבר שנים. לכוס הנייר הענקית שהכנתי לי אני צריכה 4 שקיות ממתיק (כן, יודעת, לא בריא, לא כדאי, וכו', אבל אם אני שותה אז זה צריך להיות טעים או לא בכלל) אבל אפילו שקית אחת לא נמצאה בבר השתייה החמה. נגמר. ואין יותר צוות שיביא וימלא. בקיצור אין.

חבל. אני מסתכלת על הכוס שיש בה מים וחלב וקפה ורק ממתיק אין בה. אין קפה לדרך. אנחנו מחפשים ממתיק, אולי בכל זאת איזו שקית נחבאת מאחורי איזה מיכל. החיפושים לא העלו דבר. "אולי יש לי איזו שקית," מפשפש בעלי בכיסים, ואני תוהה למה שיהיה, הוא הרי לא משתמש בכלל בממתיקים כאלו. והוא מסביר "לפעמים אני שם לי שקית מהבית שיהיה. יש לי חבר ששותה רק ממתיק ותמיד חסר אצלינו בחדר התה". ובעודו מדבר הוא שולה מעומק הכיס שקית שראתה כבר ימים טובים, קמוטה ושמוטה אבל מלאה. "נהדר…" אני מסרבת לשמח, "אבל זה הרבה פחות ממה שטעים לי". "אולי אני אמצע עוד אחת," הוא אומר, מי שאמר לי למצוא אחת יאמר לי למצוא את השנייה… אני תוהה: "איך תמצא? למה שיהיה?" והוא משיב: "אותו נס. כמו השקית הראשונה". ושולה עוד שקיק של ממתיק, צבע אחר, חברה אחרת, נדחפה לכיס בהזדמנות אחרת כנראה.

"שני ניסים כאלו"… אני צוחקת, "תנסה עוד אחד", הוא מפשפש ודולה עוד אחת. שנינו מביטים בה ולא מאמינים. "בטח יש לך עוד אחת," אני אומרת, "אם אלוקים מסדר לי כוס קפה הוא יסדר אותה מושלמת כמו שאני אוהבת" ואכן שיטוט קצר של האצבעות קצת יותר עמוק ונמצאה עוד שקית. ולא, אין יותר. ארבע שקיקים קטנים, כל אחד מחברה אחרת, כל אחד נדחף לכיס בהזדמנות אחרת לקפוטה שבכלל לא השתמשו בה אולי מפסח שעבר והוצאה מהגנזך לכבוד אותה שבת, כי היא יותר יפה ומכובדת, ונמצאו בה דווקא במוצאי שבת ולא קודם 4 שקיקים של ממתיק דיאטטי, כי הייתי צריכה. איזה חיבוק. זו הייתה תחושה ממש של בשבילי נברא העולם 🙂

ומיותר לציין שלקפה היה טעם גנעדן.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]