פרק 116: מחזיקה בשתי ידיים

"הו, הגעת!" יהודית פליישמן חייכה לדיני כשזו פתחה את הדלת של 'שזיף'. "איזה יופי! בואי. חיכיתי לך."

דיני הניחה את התיק בפינת המחשב המיועדת לה. תשע ורבע עכשיו. איחור של רבע שעה על היום הראשון. "בוקר טוב." היא מחתה זעה מפניה. לא לענין לבוא כך, מזיעה כולה.

"את מוזמנת להתאקלם עם כוס קפה." אמרה יהודית.

"אני יכולה להתאקלם גם בלי כוס קפה." דיני חייכה, מנסה להסדיר את הנשימה. לפחות תתחיל מיד לעבוד.

"יש גם שוקו." זה היה סוג ההומור של יהודית גם בסמינר. "בואי אני אכיר לך כאן את הכל. ורק תשתדלי לדייק ממחר. בסדר?"

"מצטערת באמת, יהודית. בדרך כלל אני ממש דייקנית."

"הכל בסדר, בטח עוד לא הכרת איך התחבורה באזור הזה בבוקר. אבל באמת חשוב לי שיבואו בזמן."

"ברור. היה לי משהו לא צפוי. לא הייתי אמורה לאחר. מצטערת באמת."

היא לא לגמרי מכירה את הכבישים בכיוון הזה בבוקר, אבל ציפתה לפקקים והחליטה שיהיה בטוח יותר ללכת רגלית מאשר להיות תלויה באוטובוסים. תכננה לצאת מוקדם כדי לא להזיע, ולקחה מרווח זמן ליתר בטחון. היא ביקשה מאמא שלה לבוא בשמונה וחמישה, למרות שידעה שהיא צריכה לצאת רק עשרים דקות אחר כך. אמא הגיעה בזמן, ודיני אכן עמדה לצאת מהבית מוקדם, כששיר תפסה בזרועה.

'אמרתי לך שאני יוצאת היום. שיר מתוקה. סבתא תשמור עליך עד שאני אחזור.'

אחייניתה החזיקה אותה בשתי הידיים.

דיני ניסתה להרגיע, להזכיר שתחזור, להגיד שסבתא תשחק עם שיר אם היא תרצה, ושאם לא, היא יכולה לשחק בגמבוי. שיר לא הרפתה.

אמא הציעה לשיר שוקולד, שיר נצמדה חזק עוד יותר לדיני.

'סבתא תשמור עליך.' שידלה דיני, תחושת אין אונים זולגת לתוכה מול מחוגי השעון.

היא שיערה מראש ששיר תהיה מסויגת במידה מסוימת מאמא, אבל לא כך. היו כבר כמה פעמים ששיר נענתה לאמא, היא בסך הכל בתהליך של הסתגלות כלפיה כסבתא, ואתמול, כשדיני הכינה אותה לכך שלמחרת תצא לעבודה ושסבתא תהיה איתה במשך הבוקר, היה נראה ששיר מבינה ושהכל בסדר. היא לא הראתה שום סימן להתנגדות.

'אני אחזור בעזרת השם בצהרים." דיני שמרה על דיבור רגוע. אולי זה יעזור קצת. 'שיר, סבתא תעזור לך במה שאת צריכה. את יכולה להראות לה כל דבר שאת רוצה, כמו שאת מראה לי.'

אחייניתה רק אחזה בזרועה.

אולי היא חייבת לנתק אותה בכוח.

ואז מה? אמא שלה תחזיק אותה גם כן בכוח בזמן שדיני תצא מהבית?

'שיר, בואי נשחק ביחד.' הציעה אמא שוב. "את אוהבת לשחק מגנטים. נכון? בואי נשחק."

שיר נצמדה עוד יותר לדיני.

השעה הייתה כבר שמונה וחצי.

דיני רכנה מול שיר.

פחד נורא רחש בעיניה.

איך לא. אמא שלה נעלמה יום אחד. אולי גם היא אמרה שתחזור.

דמעות עלו בעיניה של דיני.

היא העבירה יד מלטפת על שערותיה של אחייניתה, מחפשת את המילים.

אמא התקרבה. זה לא ילך טוב. שיר בוטחת עכשיו רק בה, בדיני.

דיני אותתה לאמא שלה להתרחק, רואה בפניה את הכאב החשוף.

'שיר, תקשיבי לי." היא אמרה בעדינות. "אני הולכת לעבודה. את זוכרת שספרתי לך על זה אתמול. נכון? אני אזכור אותך כל הזמן בעבודה, ואני אחזור בעזרת השם בצהרים.'

שיר הסתכלה בה.

כהבזק נזכרה דיני ביום הראשון, בפרידה האיומה מהבית מבאר שבע.

גם עכשיו שיר זקוקה לכך שיאמרו לה מה לעשות. היא תרגיש אסופה יותר.

דיני אחזה בידה, והלכה איתה לספה.

'את תשבי פה ותחכי לי.' היא אמרה לאחיינית שלה והתיישבה לצידה על הספה, חשה את אמא עוקבת אחרי שתיהן מהמטבח. 'אני מביאה לך לפה את החוברת מהגן, והבובה שלך והגמבוי. תהיי פה ותשחקי. סבתא תשמור עליך בבית בבוקר. אחר כך בעזרת השם אבא שלנו יגיע עם יונתן ואילה וארי כמו כל יום, ותאכלו ביחד ארוחת צהרים. אחר כך אלישבע תבוא, ואז שושי וריקי. ובסוף אני אחזור, בעזרת השם. את מבינה?'

שיר הסתכלה בה.

'תחכי שאני אביא לך הכל. אל תקומי.'

רווח לדיני ששיר לא הלכה אחריה בזמן שליקטה את הדברים, ובו זמנית חשה איך הנשימה שלה מתקצרת מלחץ. שמונה שלושים וחמש.

היא פועלת נכון?

שיר קבלה קצת בטחון, אז כנראה שכן.

לפי איך שזה נראה עכשיו, יתכן מאד שהיא לא תזוז מהספה, גם לא בשביל ללכת לאכול.

'חכי עוד רגע'. היא אמרה לאחייניתה כשהניחה לידה את החוברת של החברים מהגן והבובה. 'אני אביא לך גם קורנפלקס'.

'אני יכולה לתת לה.' הציעה אמא. 'מאוחר לך מאד.'

אי אפשר לדעת האם מעורבות ישירה של אמא שלה לא תקח את שיר אחורה.

'עכשיו אני נותנת לשיר את הקורנפלקס.' המילים יועדו לאוזניה של אחייניתה. דיני אותתה לאמא שלה בעיניה, מנסה לרכך את התחושה שמילותיה כנראה יוצרות. 'תודה.' היא הוסיפה.

הידיים שלה רעדו מלחץ כאשר שפכה את פתיתי הקורנפלקס לצלחת. אולי תצליח לתפוס אוטובוס בכיוון, אולי הפקקים הם לא כמו שהיא חושבת.

'נראה לי שכדאי שתשארי בינתיים במטבח. עד שאלך.' היא אמרה לאמא בשקט.

'ואחר כך?'

'שיר צריכה כנראה קצת זמן. נראה לי עדיף שבינתיים לא תדברי איתה. עדיף שתנסי אחרי שהיא תרגע.'

שיר הסתכלה בה כשנכנסה לסלון עם הצלחת. היא כבר לא נראתה מבועתת כמו לפני כן. דיני הושיטה לה את הצלחת, ועזרה לה להחזיק אותה ביד אחת, כך שתוכל גם לאכול ביד השניה.

'את נהדרת, שיר.' היא אמרה. 'אני אחשוב עליך כל הזמן, ונפגש בעזרת השם בצהרים. אני מאד אוהבת אותך.'

חשה רע כשסגרה את הדלת מאחריה. נפלא להגיד לילדה שאוהבים אותה, וכמה ימים אחר כך לזרוק אותה מהבית. אולי זה בכל זאת לא יקרה. עירית אמרה שהיא תעדכן בימים הקרובים לגבי הזוג ההוא מהצפון.

אם לא הם, מי כן?

יחיאל כבר פחות סגור על עצמו. יש סיכוי שהוא ישנה את דעתו גם אם תימצא משפחה אומנת מתאימה?  ממה שהיא הבינה בינתיים, ההצעה של הזוג ההוא מהצפון נחשבת לאופציה טובה מאד.

התנועה בכביש הייתה קצת גרועה פחות ממה שציפתה. בכל זאת נראה היה שבטוח יותר ללכת. היא תרוץ והיא תגיע מזיעה. אין ברירה.

בדרך כלל הליכות עושות לה טוב. קיוותה שההליכה המהירה לפחות תשחרר קצת מהמועקה שהתיישבה לה בחזה. זה לא קרה.

כשעברה ברחוב נחמיה פגש בה הזכרון של הפעם הראשונה שהלכה שם בדרך לשזיף. היום שבו יצאה לראיון ולא הגיע אליו. היא הייתה בפינת הרחוב הזו כאשר אבא התקשר לבקש ממנה לבוא ולדבר איתה בקשר למשהו שקרה לטובה.

כאילו שנה עברה מאז.

עכשיו ישבה במשרד המעוצב בגוונים רכים של שמנת וירוק מרווה. יהודית הכירה לה שתיים מהעובדות האחרות, והתיישבה איתה ליד המחשב.

"בואי תראי מה יש לנו כאן." החיוך של יהודית נשאר מזמין וידידותי כמו בימי הסמינר, בלי רשמיות שהייתה מצופה קצת ממי שמנהלת משרד פרסום מצליח. אולי זה רק מולה, מול דיני.

ובכל זאת ישב ביניהן גם האיחור, כמו קצה רגל של פיל העלול להכנס לחדר. יהודית שמחה להכניס אותה למשרד, כחברה שאהבה פעם, ומתוך ציפייה שהיא תענה לדרישות ותהיה מקצועית. החלק השני הוא כמובן הדומיננטי.

"זו תיבת המייל של המשרד." יהודית ישבה מול המסך. "יש פה תכתובות עם לקוחות שאנחנו באמצע עבודה איתם. אני רוצה שתצרי איתם קשר, ותמשיכי את העבודה מולם. תראי כאן למשל." יהודית גללה מטה. "היא פנתה אלינו בשבוע שעבר, סיפרה שהתאכזבה במקום אחר שניסתה, ולכן החליטה לפנות למשרד פרסום מקצועי. היא עובדת עכשיו על הוצאת ספר, וחשוב לה שהעטיפה תמשוך את העין ותשווק את הספר שלה נכון." יהודית פתחה את התכתובת. "את בטוח מכירה את השם. נכון? קראת ספרים שלה?"

"כן."

"היא כותבת יפה. נכון?"

"כן, מאד."

"טוב, תתחילי מכאן. שלחתי לה דף עם שאלות למיקוד. היא החזירה אותו אתמול וביקשה שנזדרז עם העבודה ככל האפשר כי הדד ליין שלה להוצאה כבר לחוץ. 'מאבק בצילה' זה שם הספר שהיא מוציאה עכשיו."