ספוקן מלחמה

יש לי תחושה,

מועקה

קצת שלילית,

שיושבת מתעצמת

לא מרפה,

כבר מאז סעודה שלישית

של שבת

זו האחרונה עם הטילים,

שפיצצה לי את האופוריה

של שגרה ברוכה

עם ילדים בריאים (ב"ה),

של צהריים,

 מארבע עד שבע

איך אהבנו אותך,

אני מתחילה להספיד,

את השגרה שעליה קיטרתי אתמול.

היא היתה עמוסה להחריד,

חבל שהתלוננתי בקול…

כי מחר מהבוקר,

יש נוהל חירום,

לא חופש

ולא שעמום,

רק זכרון עמום

של סגרים

מכל מיני זמנים.

אוף מלחמה!

למה באת?

מי ביקש ממך לחזור,

לגדוע את הרוטינה הקבועה

שהתרגלנו אליה בין יום

וחשבנו שאת מלחמה,

היית סתם חלום,

חלום רע

שלא נורא

כי הוא בטח לא ישוב

והנה את פה שוב: ☹

עם האזעקות

עם הפחדים

עם ההרטבות,

עם הימים המתישים,

והלילות,

שכל התרפיות

להרגעת חרדות

התנדפו

כמו פו

על בועה של סבון,

מיד כששמענו

את הבום הראשון.

אבל מכל הרשימה

התחושה השלילית

היא דווקא העובדה השולית

שמחר ככל הנראה

אין לימודים!

וזה קטנוני

רכרוכי

וכנראה גם לא אמוני,

אבל זה פשוט מציאות

שזה מאיים לי על השפיות,

עם גל הזיכרון

מהסגר האחרון

שלא צלח כמו בדמיון

והיה פשוט נורא ואיום.

       ———-

ובשקט שאחרי הקרב,

הקרב שלי עם המציאות שנכפתה

אחרי שנכנעו הילדים והלכו למיטה

עם הקפה, המצפון והמחשבות

הבנתי שאין פה איום,

רק מציאות שצריכה תובנות,

על רצון לשליטה על הזמן והלו"ז,

כי קבעתי, אז למה שיזוז.

על חמש וחצי שנים של תמורות,

עם סגרים של קורונות ושלל מלחמות,

שיושב בשמיים ישחק

ואנחנו עוד ממשיכים את המשחק,

מסתערים על השגרה,

בספירלה מחרידה,

של עבודה, בית, הישגים,

שופינג, בגדים, סטים מבצעים,

הוצאות מלחיצות, הגדלת הכנסות,

רשימות של צריכות וצריכות וצריכות,

ולא מספיקות

ולא מסתפקות

רק קמות ורצות

ולוקחות הדרכה וקורסים ושיטות,

שבטוח עובדות

עלינו בעיניים,

שמזמן כבר לא מצליחות לראות

את הילדים שלנו

את בן הזוג

את ההורים והמשפחה

את עצמנו,

ולא רק מול המראה

אלא מולו

מול מי שאמר והיה.

אז אבא תודה,

על החילוץ

על האילוץ

להרפות

משלל המשימות

ולשבת לראות

את הילדים

בשעות היפות

בבקרים

לשחק, להקשיב, להכין יצירה

לעשות המון כלים וכביסה,

ולהיות אמא במשרה מלאה,

להרים אליך עיניים ולומר,

אבא הבנו.

להשאיר את הלו"זים פתוחים,

לשבץ בהם רק כמה חיוכים

ופרקי תהילים

וסימני שאלה

לחופשה הקרובה

שאולי תסתיים בקרוב

ואולי לא,

וזה ירגיש לנו טוב

כי זה רצונו.