להתרפא מהטראומה: להחזיר את הבחירה

יש כלי מדהים שעוזר לי מאוד בתהליך שלי, מדהים באמת.

קוראים לו סוכנות. תחושת סוכנות, היא העמדה התודעתית שבה אני אחראית על הטיפול שלי ומנהלת אותו.

אחריות זה כלי? אחריות זו תכונה, תחושה או פשוט דרישת סף בסיסית.

אז זהו, שסוכנות מלבד שהיא מפתח להתקדמות בטיפול, כי עם כל הרצון הטוב, בלי נכונות מצד המטופל אין אפשרות לטפל בו. לקחת אחריות על הטיפול זה מעבר, זה להרגיש שאני זו ש"מנהלת" את הטיפול, מרכיבה לעצמי את המערך שאני מעוניינת בו, מקבלת החלטות יזומות ולא נגררת אחרי חוסר ברירה.

זה קודם כל משהו שאף אחד לא יעשה במקומי. אחריות של כל אדם היא לעצמו.

סוכנות היא מעבר, על פי המילון היא: תחושת פעלתנות יוזמת. זה לא רק אחריות זו גם יוזמה, ובהקשר הפוסט-טראומתי לסוכנות יש משמעות נוספת.

אחד החוויות הקשות בטראומה היא חוסר השליטה, בטיפול בטראומה אחד הכללים החשובים הוא החזרת השליטה לידי המטופל, מטופל שמצליח לגבש בעצמו גישה של "סוכן" לחייו, נותן לעצמו תחושת שליטה, בהקשר החיובי שלה, שליטה על הסיטואציות שהוא חלק בהן, שליטה על חייו וסדר יומו. זה אולי ההיפך ממי שיש לו צורך נואש לשלוט באחרים, כלומר הוא משליך צורך לא מודע שלו על הסביבה.

זה נשמע עניין של אופי, ובאמת יש כאלו שיש להם נטייה אישיותית כזו יותר, אבל גם רק ככלי חיצוני זה עשוי לעזור מאוד.

כשעומדת דילמה, החלטה, בחירה על הפרק, מומלץ לנסות לחשוב בראש של: מה אני צריכה ואיך אני משיגה את זה. לא לשאול "מי יציל אותי?" אלא "מה אני יכול כדי לשפר את המצב?" או "איזה חלק של הבעיה בהשפעתי?"

לנסות באופן יזום סגנון חשיבה כזה יכול להיות מרפא ממש. זה ההיפך מלשחזר לעצמך את הטראומה בתחושת נשלט, או קורבן המציאות. רק השיח הפנימי הזה משאיר תחושה פנימית טובה יותר, שולטת במצב יותר, בוחרת יותר, ולכן, גם יהודית יותר…

בשבילי זה גורם מרפא ממש. זה נותן לי את הכח גם להתפרק ולהיות חלשה.

ובמילים פשוטות: לבחור.