אומרת שלום

דיברנו על סיום.

אז הנה לי עוד אחד…

רק הייתי צריכה לבקש שלא יצרפו שום דף קרוע לטור הזה.

לא. לא נקרעה כאן עוד פיסת חיים.

כאן התחברו פיסות, קרעים,

כאן הסכמתן להביט בסדקים, בשברים פזורים.

גם של כלי שנראה שמסתדר לו שם בוויטרינה.

הסכמתן להאמין שכל אלו יכולים להתקבץ לכלי.

האמנתן בו שהוא יכול גם להחזיק. את עצמו ואת אחרים.

עזרתן לי להאמין בזה.

נסכתן בי כוח.

עזרתן לי להביו שאני לא לבד.

נזכרת, שכשהלב שלי פתאום רצה לדבר פה באתר,

ממש התנגדתי אליו.

"את ראויה להיקרא מתמודדת נפש?" אולי מתמוטטת נפש.

"לך יש מה לומר?" תמיד לימדו אותך שעדיף להיות בשקט. לדבר רק את החכם והמותר.

חשבתי שבאתי לחזק, לפתוח את הלב והמבט.

יצאתי מחוזקת.

חיזקתן בכל תגובה שלכן.

גילתן לי כוח איפה שחשבתי שגליתי לכן רק חולשה.

פתחתן את ליבכן באומץ.

הקשבתן לרעשים צורמים (סליחה למי שזה היה לה מדי. ניסיתי להתחשב אבל כנראה לא מספיק ☹…)

הסכמתן לתת מילים איפה שהייתה דממה.

שיתפתן בגבורה.

גיליתן שייכות לאיפה שמרגיש לבד.

פתחתן את ליבי אליכן.

לליבכן ולנקודת המבט שלכן.

רציתי להגיב לכל אחת. היה מגיע לכן.

אבל הלב הגיב. לא פספס אף תגובה.

בכה איתכן,

התרגש עם כל חיבוק.

חשב עם המחשבות שלכן.

הקשיב לקולות שחשבו אחרת.

וביחד עם כל הקולות. מכל הצבעים והקצוות, הרגשתי (מעניין אם רק אני…)

איך מן חוט נסתר נרקם פה בדממה.

בין הרבה לבבות שחשבו שהן לבד.

בין עוד הרבה לבבות  שנתנו יד להחזיק בו,

גם אם הוא נראה להן מחוספס, רחוק ולא מוכר.

אז זהו?

איך אומרים שלום?

לא יודעת למצוא מילים יפות ונימוסיות.

אולי כי קשה להפנות גב, לסגור דלת ולהמשיך.

אולי….

אולי אפשר להשאיר חריץ ויותר,

לדרך שתמשיך כאן יחד?

אולי נמשיך פה יחד,

לפגוש חלקים מתוכנו.

להרגיש שייכות לעם מתמודד.

למצוא כוחות למרות, ולדעת שזה גם בזכות.

מחזיקה לכן אצבעות.

עם אלו שהחזקתן עבורי.

—

נ.ב. (לא שולי בכלל 😊)

כדי להמשיך להחזיק בחוטים ולהרגיש אותם מקרוב –

אנחנו מנסות להפוך את הרצון לקבוצה למציאות.

מקוות שיהיה לנו מה לעדכן בקרוב.