כשהכתב צעק: חרם

חלק ניכר מהיום הבת שלך לא לידך.

היא משוחחת עם חברות, יושבת בשיעורים.

ולא, לא תמיד יש לך מושג מה עובר עליה שם.

מרוצה לגמרי? סוחפת? כריזמטית? הסתבכה חברתית עם הקבוצה המובילה? מבוישת?

ננזפה בפומבי?

מה לא תעשי, כמה לא תשלמי, בשביל שיהיה לה טוב.

ויש לפעמים שהסיפור מקצין…

דבורה, בדוי, נתנה לי כתב של בן שלה בן 11.

היא מתארת ילד עצבני, משנה את כל הסדרים הטובים שיש לה בבית ושבהם הולכים ילדיה בתלם… ולא – הוא לא משתף, ואין לה מושג מה עובר עליו, או שסתם הוא 'טיפוס' כזה.

היא נתנה לי את הכתב.

העמקתי בו. מביאה פה רק חלק קטן ממנו

ואת האמת? חשכו עיני.

ואני לא משתמשת בביטוי הזה על כל דבר, וראיתי דברים רבים.

הילד היה ילד אמיתי, אמיץ, בעל חוש צדק מפותח. זוויות רבות ומשמעותיות. יודע להתמסר למען הדברים שחשובים לו, יודע לתת את עצמו בשביל אידיאלים. אבל מה? זה לא רלוונטי רשימת התכונות האלו.

כרגע – הילד סובל, סבל בל יתואר.

סבל חברתי עצום.

והיה לי חשד, כמעט מבוסס – שהילד סובל חרם חברתי.

מרחקים משתנים בין המילים (כמובן בהתבסס על הרבה סימנים נוספים) ומרחקים מתנתקים פתאום בצורה דרסטית ודרמטית.

גם היחס מול דמות האב היה לא יציב. ראיתי שם כעס, וחוסר הערכה. הפריסה על הדף – המקרו – הייתה לא חיובית וגם סוגי ל' זוויתיים, נוטים שמאלה, מתמרדים. אין לו שיוך טוב למקום. אין לו מקום בכלל.

ש' עמוקה שצועקת: אני כורה לעצמי בור. הלוואי והאדמה הייתה פותחת פיה ובולעת אותי…

זהו ילד בסיכון!

ההמלצה שלי הייתה חד משמעית: בדיקה מה קורה בכיתה, ועזרה, דחופה, עכשיו.

האם חזרה אלי כאובה בכאב שאין הדיו יכול לתאר ולהכיל.

היא מספרת (ואני מטשטשת דיוקים): "בעלי, מלמד בחיידר, חינך את הילדים שלומדים עם בני בכיתה לפני שהמחזור עבר סלט. הם לא אהדו אותו, וכעת – כשהבן שלי איתם, יש להם יכולת להחזיר…

בתחילה – לעגו לו…

 "אנחנו רק מדמיינים את המחנך שלנו מחנך כל יום בבית. בררררר"

"אתה רועד מפחד?"

"יש צרחות אצלכם? מה השכנים אומרים?"

חיקו את תנועותיו של אביו…

"יופי, עשית את זה בול. התפוח לא נופל רחוק!"

היום… פשוט. לא מדברים איתו בכיתה.

ומדובר על תלמוד תורה איכותי, מסלתה ומשמנה של הציבור החרדי. ומשפחה? מכובדת.

עולם!

אסור לעמוד מהצד!

קריטי לחנך את הילדים לכך. להסביר את הרציונל. ללמוד לומר כשקורה דבר כזה: לא מוכן שתתנהג כך! לא מסכים שתפגע בו!

חרם משפיע על יכולת למידה, על אובדן אמון ואנשים, נטייה לדיכאון ולפתח תסמיני חרדה.

המחקרים מוכיחים שרוב ההורים לא יודעים על הסבל שבנם עובר.

והקורבן? לא נוטה לעשות עם זה שום דבר, מחשש שיבולע לו.

קודם כל היא מספרת בדמעות: "סוף סוף אני מבינה את ההתנהגות שלו. את התסכול האינסופי שהוא מוציא בבית. כמה רחמים והכלה נוספו בי".

כי לפעמים – התנהגות מסוימת היא רק קריאה לשימת לב ועצירה!

לאחר תקופה ארוכה, היא סיפרה לי שהעניין מטופל, וב"ה מתחילים לעלות על דרך המלך.

"הצלת אותנו הצלת נפשות כפשוטו". היא אמרה לי "כסף של אבחון לא יספר את כמה שווה הדבר הזה של להבין אתגר, ולקבל כיוון ודרך בהירה."

תודה ד', שזכיתי להיות שליחה.

ומה את אומרת?

האם בימינו, כשהמודעות מפותחת כל כך, עדיין שומעים סיפורים כאלו גם בסביבה שאת מכירה?

תשתפי אותנו, לטובת כולן?

לקביעת אבחון לך, או לילד מתמודד לחצי כאן

יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.