לצאת מהמצוקה: המתכון הכי מהיר

מכירה את "סנסורי האם" שקיבלת במתנה מאלוקים? זו הבינה היתרה שנתנה לך לזהות מצבי רוח ו"עננים" ממש כשהם מתחילים. את מסתובבת עם מדחום דמיוני ושואלת עת עצמך: למה רותי נראית עצובה ושקטה? ולמה נתי צועק על כולם? את ממש מזהה אפשרות של סערה מתקרבת, כי אם יענו לו או יחזירו לו הוא יגיב בחומרה ואז תתפתח מלחמת אחים ברגע, לכן, כמו לרוץ לחבל ולהוריד את הכביסה לפני שתירטב, אנחנו נדרשים לפעולה מידית מקבילה לפני סערה או שיטפון, אסור לנו להתעלם מהסימנים האלה, ילדה מכונסת, ילד עצבני, וגם אבא חסר סבלנות… דורשים מענה ועכשיו, לפני שיהיה מאוחר.

גם אנחנו נמצאות שם לפעמים בעננות גבוהה או נמוכה, כשמועקה מתיישבת לנו על הלב ופשוט מציקה, מנקרת ודוקרת ולא נותנת לנו לתפקד במיטבנו, או לא מאפשרת לתפקד בכלל, אנחנו לא שומעות מה שמדברים אתנו, לא שמות לב למה שמתרחש מסביב, לא מרוכזות ו/או מתרגזות מכל רחש או גוערות בכולם בלי לחשוב , לכל אחד יש את הביטוי שלו למועקה או לרגש הקשה שמכרסם בפנים.

דבר אחד אנו חייבות לדעת, אם אנחנו רוצים לסלק את המועקה, עלינו להפסיק את ההתעלמות ממנה ואת ההדחקה, אנחנו חייבים לעצור, לשים לב אליה, לקרוא לה בשם, לתת לה מקום ולדבר עליה!

המחקר הפסיכולוגי מציג תמונה ברורה: כאשר אנחנו מאפשרים לרגש להיות נוכח, לקבל מילים, לזכות להכרה – הוא מאבד מעוצמתו המשתקת ומפנה מקום לתובנה ולפעולה מותאמת. לעומת זאת, כאשר אנו דוחקים או מתעלמים מהרגש, הוא נשאר קפוא במערכת שלנו, גוזל אנרגיה ומשפיע על יכולת ההתמודדות שלנו.

הרגש האמתי זקוק למרחב פיזי, זמני ורגשי. מרחב שבו "מותר" לחוש בלי לפתור מיד, להיות עצוב מבלי לחפש נחמה מידית, להיות כועס בלי להיות צודק או להסביר, פשוט לאפשר לו להתבטא, וזהו, אם זו את בעלת המועקה, חפשי לך אוזן קשבת לשתף ולספר אותה, תוכלי להקדים ולומר שאת רק רוצה לשתף, לחשוב ביחד (זה עוזר למקשיב לזכור שאינך רוצה פתרונות, הטפות מוסר או עצות) אם אינך מוצאת לך פרטנר בהישג יד אפרכסת או מקלדת, השתמשי בשיטה עתיקה וטובה עד למאוד, שבי רגע, שבי לכתוב, תכתבי כל מה שמציק לך בלי סינונים ובלי עכבות, תכתבי מה את מרגישה פיזית ורגשית, איפה את מרגישה את זה בגוף, ומה האירועים שגרמו לכך, אמצי את הכלל שמותר להרגיש כל רגש אם את רוצה לגמור איתו, אל תייפי את הסיפור, אל תעטפי בעטיפה צבעונית וגם לא בצלופן, את כל האמת ורק את האמת, תכתבי בשליפה אינטואיטיבית… נכון, זה לא פותר כלום, הבעיה עודנה קיימת, אבל היא פתאום יכולה לחכות קצת בצד עד שתתפני אליה, המועקה קצת נרגעת, הדקירות מפסיקות ומאפשרות לך לחשוב עם קצת יותר הגיון, ואפילו לפתור…

העיקרון הוא: לתת לגיטימציה – גם לעצמך וגם לאחרים לחוש ולהעביר מסר חד שזה בסדר להרגיש פחד, חרדה, בושה, חוסר אונים או עצב. זה נורמלי. כששואלים אותך "מה שלומך?", אפשר לענות בכנות: "אני מרגישה לא פשוט", מבוכה, בלבול "אני בחרדה", "אני ממורמרת". כשילד או חברה מביעים קושי, אל תמהרו "לתקן" או להרגיע – פשוט היו שם, הקשיבו, תנו מקום. במקום לחפש פתרונות מידיים לרגש, נאפשר לו פשוט להיות נוכח. חשיבות הממד הזה: ההכרה ברגש, מאפשרת לו לזרום ולהשתנות, במקום להיות תקוע ולהציק לאורך זמן.

חשוב שנרגיש את זה על עצמינו כדי שנוכל לסייע לבני הבית שלנו ברגע שאנחנו מזהים את המצוקה,  נגלה שאנחנו מעדיפות להקדיש זמן לטיפול בנסיבות, קרי, לתת לרגש מקום שיח והכלה, מאשר למצוא את עצמינו מסובכים באירוע שהתפתח כתוצאה מרגש שהתנפח לממדים מפלצתיים ויצא משליטה: זה יכול להיראות כמו מריבות עם אחים, התפרצות זעם, חוצפה, חוסר תפקוד שגורר ענישה שגוררת מרמור ו"שבירת כלים"

אם ברצוננו לזכות בשיתוף פעולה מצד הילדים, נצטרך לעיתים לשכנע אותם לשתף, הרגשות הן לפעמים מביישים, או מציפים אשמה. לפעמים הם מדאיגים מאוד את אימא ולפעמים מכעיסים אותה, אנחנו נדרשות להעביר את המסר שהשחרור והשיתוף הרגשי אינם סימן לחולשה אלא "חץ" המוביל להבנה ולסיוע, לשתף שאנחנו דואגות לו ויודעות שלשאת כאב בשניים זה קל יותר ("דאגה בלב איש ישיחנה" אמר שלמה המלך), ואפשר גם להבטיח לילד, "אני לא אכעס, מה שתספר יהיה בסדר עבורי, לא אספר לאחרים, לא אעשה דבר מבלי להתייעץ אתך לפני כן, אתה לא תהיה אשם".

צריך להרגיע כל חשש אפשרי שעלול לגרום לילד להשאיר אצלו את מועקה, ולפעמים אפילו לנחש או לשער: זה בגלל החברה שהיית אצלה? היה שם לא נעים? קרה משהו מביך בכיתה היום? מישהו העליב אותך? רבתם? נענשת? ואפילו: התאכזבת ממני? את כועסת כי לא הרשיתי לך…? כדאי לתת אופציות משונות וקיצוניות שינרמלו את כל התרחישים, כי כשהם רואים את אימא שואלת בשוויון נפש לגבי כל האירועים שעשויים להיות מביישים, מכעיסים או מאכזבים, הם מקבלים אומץ ובטחון לשתף אפילו את אימא. ולמה אפילו? כי את אימא כל ילד רוצה לשמח, רוצה להישאר מוערך בעיניה ולראות אותה גאה בו. הוא צריך להאמין שכל מה שיספר לה לא יוריד מערכו ולא יפחית מגאוותה. ואנחנו צריכות לשכנע שאכן כן, מעשה מסוים אינו צובע את כל האדם שבו. כלומר אם שיקרת אינך שקרן, אם גנבת אינך גנב, אם הרבצת אינך אכזר וכו', אנחנו רק נצמד בקנאות למצוות עשה מדאורייתא: "בצדק תשפוט את עמיתך" נחפש צדדים ללמד זכות על כל רגש, שלילי ככל שיהיה, כך ניישר את הקרקע המגובששת, עד שתהיה ראויה ומסוגלת לעבור תהליך של צמיחה תובנות וגדילה.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]