אז למה היא לא מכינה שיעורים? (ולמה אני מוותרת על שיעור פילאטיס)

בריחה או התמודדות? אנחנו לא שמים לב, אבל בעצם, בתוך שבריר שניה של תת מודע, אנחנו מקבלים החלטות רבות כאלה לאורך כל היום שלנו: יש לי ערימת מסמכים מתישה שמצריכה טיפול ובירוקרטיה, ואני שוב נעשית חרוצה ורצה לכלים ולכביסה, וכמה שנראיתי לעצמי חרוצה ופעילה, בעצם ברחתי ממשימה נדרשת שמעיקה עלי ולא מתגמלת אותי, ואולי מישהו אחר יעשה אותה בסוף (בעלי כמובן), או מחר יהיה לי יותר ישוב דעת…. תירוצים יהיו תמיד! או סיבות טובות ומוצדקות, אבל בשורה התחתונה הייתה פה התנהגות בריחה, שאני כאדם בוגר מצליחה לפגוש בעצמי או למצוא סיטואציות מקבילות מוכרות יותר שמהוות בריחה, כמו טיפול אינטנסיבי בילדים במקום שיחת טלפון חשובה אבל מעיקה ששוב נדחתה. (מילא, לא יצא כלום מהשיחה הזו, לאן היא מקדמת אותי?) או השכבה ארוכה ומתמשכת ושוב שיעור פילאטיס שהלך לי לאיבוד (אני עייפה כבר, ולא רואה תוצאות מידיות…).

העיקר שהבנתי את העיקרון, כי עכשיו אני אוכל להבין למה הבת שלי קוראת או אפילו ממיינת מגירות אבל לא יושבת ללמוד למבחן, למה היא משחקת עם האחים, מציירת להם או אפילו מעדיפה להדיח כלים (מותק, נכון?) אבל בשיעורים היא נזכרת כמה דקות לפני השינה? היא פשוט בורחת ממשימות מעיקות ולא מתגמלות וגם אם היא בעשיה ברוכה לא נרמה את עצמינו ונקרא לילד בשמו, זוהי פעילות בריחה.

אנחנו אומנם מכירים את הבריחה ממצב או מקום סכנה, או איום, אבל המנגנון הזה פועל גם כשמתעוררות עוד חוויות רבות אחרות שגורמות לנו אי נוחות, כאב פיזי או רגשי. נו, אז מה כל כך כואב או מציק בשיעורי בית?

ישנן אופציות רבות והן משתנות מאוד מאחד לשני, אולי הם משעממים עד אימה, והמורה ממילא לא תראה שהיא לא הכינה? אולי היא ממש מתקשה בנושא הזה וקשה לה לפגוש את הכישלון שוב? אולי היא לא הקשיבה בכיתה וודאי לא תדע? אולי לא מעניין את אף אחד אם היא עושה שיעורים לא? אולי זו התמודדות עם מוסחות גבוהה, מתישה ומעייפת. (ולמי שלא הרגיש את זה, ננסה לסבר את האוזן: זה מרגיש כמו מאבק בלתי פוסק לאורך ביצוע המטלה ותוך כדי הפעילות, להחזיר את הקשב שבורח לכל עבר: לקולות, לאורות, למראות, לדמיונות, למחשבות, לנשימות, לתחושות ועוד ארוכה הרשימה ואינדיבידואלית מאוד).

ואחרי כל האמפתיה הזו אנחנו הולכות לטבוע ברחמים על המתמודדות שלנו שהן בעצם הבורחות… אז אולי להתייאש? לוותר להן? די הגיוני כשרוצים לשמר את מידת הרחמים, אבל יש אופציה נוספת. ועליה ננסה לדבר: אם ברור לנו מעל לכל ספק שאף תלמידה מתמודדת אינה רוצה שיוותרו לה ועליה, היא כן רוצה עזרה, היא רוצה להצליח, השאלה הבאה תהיה:  אז איך? איך לתת לה כוח להתמודד?

אם אנחנו רוצים לעזור לה להכין בכל אופן את השיעורים, אנחנו צריכים לבדוק בשביל מה ובשביל מי יהיה כדאי לה או מתגמל מספיק כדי להתיישב ולהתעמת עם אי הנוחות הזו? כולנו מכירות את האמרה: "אדם מוכן לסבול כל איך אם יש לו בשביל מה", גם תלמידה מתקשה, מצליחה לאסוף את עצמה ולהתמודד עם הקושי אם מישהו משמעותי עבורה יעריך את המאמץ שלה ויהיה גאה בו. מורה? אימא?

כדאי לנו לחזור לעצמנו ולבדוק, עבור מה אנחנו נשב ליד ערמת המסמכים ויהי מה? אולי אם בעלי יהיה אסיר תודה על ששחררתי אותו מהמשימה? אולי אם אדמיין את ההקלה שאחוש לאחר מכן, או אראה את הרווח של הקנסות על פיגורי התשלומים? אולי אם אפצה את עצמי בסיוע בתשלום בכל הצד הטכני אליו אני בורחת, או בשעת שקט שאשלם עליה לבייביסיטר ואתאמץ לנצל אותה ככל הניתן? ויש כמובן אפשרויות נוספות ושונות, הכול לפי העניין…

זוכרות את הלמידה מרחוק, דרך הטלפון? רמת הלמידה של התלמידים המאותגרים, ירדה פלאים, אימהות הרימו ידיים משיתוף הפעולה, וחוו חוסר אונים מול התחמקות התלמידים ממחויבויות קצרצרות אלה, והסיבה ברורה, אם הלימוד עצמו אינו מתגמל אותי, הוא קשה מעיק ואינני רגיל לאסוף את עצמי (כי לידיעתכן, יש ילדים שכן נהנים מזה ומתפקדים נפלא מעבר לקו), אז מקו הטלפון הרי קל יותר לברוח מאשר מהשיעור, ולמה? התשובה היא הפתרון: בשיעור יש זוג עיניים של מורה שרואות עוקבות, מצפות, דורשות וגם רואות את התפקוד, אולי אפילו גם מעריכות מאמץ. בשבילן, מצליחה גם תלמידה מתקשה ומתמודדת לאסוף את עצמה, לסלק את הדברים המסיחים, לנסות, להתאמץ, לשאול, לבצע חלקית וכו'. מאחורי קו הטלפון אין בשביל מי להתאמץ! המורה לא רואה, לא תראה, לא תעיר ולא תאיר…

אנחנו נשחקים ללא הרף מדרישות ומהתמודדויות עם ילדים ב"בריחה מדרישה" ונוטים להיכנס לסכמות של שוטר-גנב, מורה-תלמיד, הורים -ילד… ואין זו האמת, זוהי היסחפות לציניות ילדותית, אנו חייבים להחליף את הדימוי ב"מלאך האומר גדל", אין צמח שלא רוצה לגדול, ואין מלאך שלא רוצה לעשות שליחותו, המלאך צריך לזכור להיות שם בשבילו, להכות ולומר, לצלצל בפעמון, לבקש את תשומת לב התלמיד לראות את צורכי הגדילה, ולהשגיח על הצמיחה, ולא להרפות.

חשוב לשים לב לכך שרוב התפקוד של הילדים ביומיום, מושג בדרך כלל רק בשל דרישה פשוטה של הורה, ציפייה ברורה להיענות, ראיית ההיענות ומשוב עליה. כמה פשוט ככה עובד! עלינו לשים לב לזה ולייצר עוד מאותו דבר. לא להיבהל מ"לא רוצה" של ילד מהימנעות או בריחה. והילד המאתגר יותר? צריך את אותו מרשם רק קצת יותר מכל פרט: יותר ממוקד יותר אינדיבידואלי ויותר משוב.  

אז איך אנחנו עוזרים לו?

דורשים, מבקשים, ומצפים באמת שיעשה, ולא מפסיקים לצפות ולדרוש גם כשלא נעשה.

מעריכים את מה שכן נעשה, כמובן שרמת ההתפעלות גדלה ביחס לקושי ולא ביחס לכמות!

יוצרים חוויות הצלחה של משימות קלות למתקשים או למתחילים שיצליחו ודאי לבצע ויהנו להציגן.

בודקים הכול, או לפחות מראים שבודקים ואומרים על זה משהו.

והכלל המרכזי בחינוך תקף גם כאן: באהבה, בנחישות ובעקביות. לא מתייאשים, בדיוק כמו שהקב"ה אינו מתייאש מאיתנו, בכל בוקר הוא מחזיר לנו שוב את נשמתנו "בחמלה. רבה אמונתך", ובכך הוא אומר לנו: אני מאמין בך מחדש, היום יהיה טוב מאתמול (נא זכרו לכוון למצוות עשה מדאורייתא "ובו תדבק" שפרושה להדבק במידותיו של השי"ת).

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]