הייתי צריכה להיות אמא אחרת.

אמא יקרה, בואי נדבר רגע בכנות –
איך דמיינת את עצמך בתור אמא, עוד לפני שהפכת לאחת כזו?
תני לדמיון ההוא רגע לחזור.

ראית את עצמך שם?
במטבח מואר, עם עוגת שמרים על השיש, תינוק רגוע על הידיים, ילדה מציירת בשקט בפינה.
הבית מסודר, השקט פסטורלי, ואת – נינוחה, מחייכת, יודעת תמיד מה לומר.
בלי צעקות, בלי בלגן, בלי ספקות.
רק ריח של בישולים, אהבה ושלווה באוויר.

דמיינת את עצמך אמא טובה.
אבל אז…
הפנטזיה פגשה את המציאות.
והיא לא הייתה חמימה ונעימה כמו בסיפורים.
היא הייתה דביקה, רועשת, מבולגנת, לפעמים ריחנית… לפעמים פחות.

הילדים? הם לא תמיד חייכו.
הם בכו, צרחו, פיזרו קוביות לגו על הרצפה בדיוק כשהרגע קיפלתי כביסה.
השיחות העמוקות התחלפו ב"מתי ארוחת ערב",
והמאפים – בקטשופ על לחם, אם בכלל.
הקול הרך בסיפור? הפך ל"נו די כבר, לישון!"
ואני?
לא תמיד הייתי רגועה.
לפעמים הרגשתי כמו טוסטר, שנשרף לו הפיוז.

ובעיקר – הרגשתי שאני לא עומדת ברשימה.
רשימת הציפיות שלי מעצמי. רשימת ה"מה אמא טובה אמורה להיות".

ואז… הם נכנסים.

רגשות האשם.
בלי הודעה מוקדמת.
בלי רחמים.
הם מופיעים בדיוק כששכחת משהו קטן,
או כשעשית משהו גדול – אבל לא בדיוק כמו שצריך.
"לא שיחקתי איתה היום…"
"מה הם יזכרו ממני – רק את הצעקות?"

וכשסוף־סוף את הולכת לישון,
רגשות האשמה מתעוררים שוב ונשכבים לך על הכרית:

"למה לא היית יותר סבלנית?
למה לא גזרת ציפורניים?
למה לא הקשבת עד הסוף?"

ובמקום לישון, את נרדפת.
וזה הכי כואב –
כי את באמת רוצה.
באמת משתדלת.
באמת נותנת את הלב.
אבל בפנים, לוחשת איזו מחשבה:
"זה לא מספיק. אני לא מספיקה. אני לא מספיק…"

מה שלמדתי בדרך שלי –

זה מזכיר לי מקרה שקרה לפני כמה שנים, כשבתי הייתה בגן.
באותו יום התקיימה מסיבת הסיום שלה,
ומסיבה שלא זכורה לי עד היום – נאלצתי לאחר מעט.
הגעתי ממש ברגע שבו התכוננו להתחיל.
הבת שלי ישבה בריכוז, עם כתר זהוב על הראש.
ניגשתי אליה, חיבקתי אותה, והתיישבתי בין כל האמהות.

ואז, אחרי כמה רגעים – היא קמה, ניגשה אליי… וסירבה להשתתף במסיבה.
כל השידולים שלי ושל הגננות לא הועילו.
עד סוף המסיבה היא נשארה צמודה אליי, מסרבת לקחת חלק.

אתן יכולות לדמיין את רגשות האשמה שצפו בי:
"איזו מין אמא את?"
"תראי מה עשית לה"
"למה לא התארגנת אחרת?"
ההלקאה העצמית לא פסקה, וליוותה אותי עוד ימים ארוכים.

אחרי תקופה שבה שקעתי בביקורת עצמית, באשמה, ברגשות קשים – הגיע רגע אחד קטן אבל משמעותי.
רגע שבו עצרתי.
החלטתי לצאת ממסלול האשמה והביקורת,

 ולבחור במסלול אחר – מסלול של חמלה.
של רכות.

אמרתי לעצמי – אני לא חייבת להיות אמא מושלמת,

 ולא כל דבר חייב לקרות בדיוק כמו שחשבתי.

 זה בסדר, זה אנושי. כולנו עושים טעויות.

 במקום להיתקע באשמה,

למדתי לאמץ חמלה – כלפי אחרים ויותר מכל, כלפי עצמי.

החמלה הזאת הביאה לי שקט. פנימי, ופתחה בי את הכוח להתחיל לשנות באמת.

מאיפה זה מתחיל?

הרבה מהרגעים שאנחנו מגדירות כ"אשמה של אמהות" – בכלל לא התחילו כשנהפכנו לאמהות. הן היו שם הרבה קודם, עוד בילדותנו, אפילו בינקות. בלי להבין, בנינו בתוכנו דפוס: אם אמא עייפה או עצובה – אולי זו אשמתי. בלי שמישהו אמר את זה במילים, למדנו להרגיש אשמה על דברים שמעולם לא היו בשליטתנו.

והדפוס הזה פשוט גדל איתנו, וכשהפכנו לאמהות – אותו קול קטן של הילדה שבתוכנו ממשיך ללחוש: "אם משהו לא מסתדר – זו אשמתך."

אבל ברגע שמבינים שזה דפוס ישן ואוטומטי, אפשר לבחור אחרת. כמו שהווייז אומר בקול שקט, לא שיפוטי: "חשב מסלול מחדש." במקום ליפול לאוטוסטרדת האשמה, אפשר לעצור, להתבונן ברוך, להפסיק להיות קשה עם עצמנו, ולתת מקום לחמלה – גם כלפי עצמנו.

הדפוס הזה, שגרם לנו להאשים את עצמנו כשהדברים לא מסתדרים, הוא עמוק וישן, אבל כשמבינים אותו – אפשר להשתחרר ממנו. זה לא אנחנו, זו התבנית שצריכה להשתנות.

במקום לטפטף ביקורת, אפשר לבחור להאיר באחריות מתוך אמון.

בין אשמה לאחריות –

וזה מה שמדהים:
רגשות אשמה לא באמת משנים אותנו.
הם רק מקטינים, מערערים, משאירים אותנו תקועות בתחושת כישלון.
לעומת זאת – אחריות, באה ממקום של אמון.
אני לא מושלמת – אבל אני לומדת.
אני לא תמיד רגועה – אבל אני גדלה.

וזה לא רק אני אומרת –
מחקר שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון מצא שאימהות שמרגישות אשמות,
פועלות יותר מתוך לחץ וכפייה ופחות מתוך הקשבה ואמפתיה.
רגשות אשמה גורמים לנו לרצות "להוכיח" שאנחנו טובות,
להילחץ, לצעוק, לאבד שליטה – כי אנחנו מפחדות לא להיות "מספיק".

אבל תכל'ס?
את לא צריכה להיות מושלמת.
לא מושכים שתיל כדי שיגדל.
גם את לא תצמחי מהצלפות –
אלא מחום, מאור, מאמונה בטוב שבך.

הנפש שואפת לגדול.
הנשמה כבר יודעת את הדרך.
והשתיל הקטן? עוד יהפוך לעץ חזק.

אז תני גם לעצמך –
מה שאת מעניקה לאחרים כל הזמן:
אמון. סבלנות. חמלה.

ורק כך תוכלי לצמוח.

אפשר גם להתפלל על זה –

ועל זה אנחנו מבקשות:
"הסר שטן מלפנינו ומאחורינו." כפי שאומר הרב דן סגל שליט"א
לפני החטא – שלא ניפול.
אבל גם אחרי – שלא נישאר שם. שלא נאבד את עצמנו בתוך הלקאה עצמית ותחושת כישלון. שלא יפיל אותנו השטן בזרועות הייאוש.
כי לפעמים האשמה מגיעה אחרי, עם קול קטן ושקט – אבל הרסני.
והיא זאת שמרחיקה אותנו מהאמא שאנחנו באמת רוצות להיות.

מגדלת בלי מתכון –

הורות היא כנראה המקצוע היחיד שבו את מתחילה לעבוד עוד לפני שלמדת איך,
בלי קורס, בלי תעודה, בלי אפילו דף הוראות.

הוראות הפעלה?
לטוסטר – יש.
למכונת כביסה – ברור.
אפילו למשחק הקופסה הכי פשוט – מצורפות הנחיות מדויקות.

אבל – לדבר הכי עדין, הכי עוצמתי, הכי מטלטל ומרגש שנמסר לנו אי פעם
לא צרפו כלום.

לא פתק. לא שורה.
לא כתוב מתי לוותר ומתי להתעקש,
מה עושים כשכולם בוכים ורק את מחזיקה את הבית,
איך ממשיכים כשאין לך כוח…

והכי חשוב –
לא כתוב שם שאם שכחת,
אם כעסת,
אם נשברת—
זה לא עושה אותך לפחות שווה.

כי את לא אמורה להיות מושלמת,
את רק צריכה לרצות. להשתדל. להיות.

וזה בדיוק מה שהקב"ה באמת מבקש—
רצון אמיתי.
מאמץ,
ולב…

וזה פלא –
בלי הוראות הפעלה,
רק עם אמון אחד קטן – בך..
ככה, בדיוק כמו שאת,
עם כל מה שיש בך…

מספיק. ומיוחד.

אסנת פוקס, פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108