אל תפלו בבור שכריתי
מהמיצר, קראתי.
אל תגידו הבנתם אותי
כי, לרגעים, מחיי טוב מותי.
אל תחזיקו את התקווה
כי הדרך, מנוקבת, מדם עקובה.
אל תגידו יום יבוא
כי מי לא בא?
כגודל הבור
נלמדת עוצמת והיקף הפגיעה,
להיות עם חופשי בארצנו
בירושלים הבנויה.
אל תראוני שאני שחרחורת
צבעתי לבנת ראשי.
קולי – ענות חלושה,
כערער בערבה
ארץ ציה,
לא זרועה.
ואני
נותרתי יתומה.
קראתי, קמתי.
מאחורי המילים:
אבחת הקורקינט בר"ח חשוון, בעקבותיה נהרג אבי (הרב אברהם אדרת זצ"ל), הייתה ירית הפתיחה לשנה קשוחה ומטלטלת.
עבורי, מילים כמו: "יהיה טוב", נחוות כנקובות ולא כמקוות.
פרדוקסלית, היכולת לשהות ביחד איתי, בעומק הבור והשפל, מהווה מרפא ונחמה שלעיתים, נדמה, כי רק המקום יכול.
מוקדש באהבה, לנפגעים השקופים, המדממים בצידי דרכים אשר אינם צורחים את צרכיהם.
בתפילה ואמונה לגאולה השלמה, שעוד תבוא.
