אבל מה עושים בזמני לחץ??

"טוב הבנתי", כתבו לי כמה קוראות מתוסכלות, "בררתי לעצמי מה הכי חשוב לי בלהיות אמא, דירגתי ואפילו חיברתי לעצמי מנטרה שתזכיר לי את ההחלטות. אני אפילו מצליחה להחזיק חזק ולשלוט בתגובות שלי בדרך להגשמת היעד, אני ממש מתאמצת סביב העניין הזה של אוירה טובה, משתדלת לא להתפרץ, לא להרים קול, לא להעליב ולא להידרדר לוויכוחים. עכשיו אני שואלת: במצבי לחץ ואנדרלמוסיה, כשלמרות המאמצים שלי העסק נראה כאילו מאבד שליטה, מה אז? מה להגיד? מה כן לעשות?" תכל'ס הבית צריך לתפקד, ואין לי זמן תמיד למבצעי תפקוד ופרסים.

נכון, אתן צודקות, ניתוח התנהגות איננו מציע לקסיקון לאם, נוסח תרופות קונבנציונאליות לבעיה רפואית שתוקפת את החיידק כשכבר התאזרח והכה שורשים, הוא יותר הולם את הרפואה האלטרנטיבית שמכונה רפואה מונעת, היא דורשת מאתנו עבודת שטח עקבית שמחזקת את המערכת החיסונית ומונעת מהחיידק הבא את אפשרות הכניסה.

לכן, אל תשאלו מה עושים כשהילדה שלי לא מבצעת את התפקיד שלה והזכרתי לה 3 פעמים, אלא מה עלי לעשות על מנת שהיא תבצע את התפקיד שלה בעצמה, ולא אצטרך להזכיר לה וכו'… כי הטיפול שלנו מקדים את ההתרחשות והוא יטפל או ימנע את ההתרחשויות הבאות. שכן, עגלון טוב שלומד איך לא להיכנס לבוץ משקיע הרבה פחות ב-"איך לצאת ממנו".

ואכן, התשובה קצת ארוכה ודורשת התעסקות, אבל כבר הקדמנו ואמרנו מראש, השיטה בבסיסה היא הדרך הארוכה והקצרה ולא הקצרה והארוכה. יכול להיות שכמה צעקות או איומים בחלל מביאים לי את התוצאות ומהר, וזו אכן הדרך הקצרה. אבל הם מזמינים את הסרבנות הבאה ומטמיעים בנפש את אופציית ההתעלמות משיח ומדיבור נעים ואת ההתרגלות לציית רק להרמת קול אגרסיבית. וזה, לא נמצא ברפרטואר החלומות שלנו. ומשום כך גם לא נמצא ברפרטואר התגובות האפשריות (הלוואי). הצורה הזו, נשללת כי משמעותה לנצח בקרב ולהפסיד במלחמה.

בתוכנית טיפולית אנחנו מגדירים את ההתנהגות אותה אנחנו מבקשים להשיג, וכאן נגלה את ההבדלים המשמעותיים ביננו: אחת תסתפק בדרישה לתפקיד לכל ילד, ואחת תדרוש בית מסודר תמיד (ויש גם פנטזיות לא מציאותיות, וגם דרישות לא הוגנות שההורים עצמם אינם עומדים בהן). אז רגע אחד לחשוב טוב ולהגדיר את היעד, כי אנחנו צריכים להיות ריאליים הגיוניים ומסונכרנים עם עצמינו, אני באופן אישי בעד תפקיד יומי לכל ילד ושאר העניינים הם בגדר התנדבות בלבד ולא חובה, אבל אפשר בהחלט להתאים תפקיד לכל ילד בתנאי שיהיה הוגן, הולם את יכולות הילד, מותאם וישים:

כלומר לילד איטי אל תתני תפקיד שעשוי לעכב לך את ארוחת הבוקר או היציאה לבית הספר, אל תצפי שהכביסה תתלה אם אין מקום בחבל, והגדירי מראש פתרונות לכל החפצים הפזורים בסלון שבעל התפקיד הטאטוא יוכל להיעזר בהם כדי שתפקידו יתבצע! את הילדה הרחפנית למשל, מני דווקא לשטיפת כלים, כי תוך כדי סידור הסלון היא נעלמת מדי פעם בחדר אחר ומחליפה עיסוק 😊 ואז צריך לעורר ולהזכיר ולמקד, לעומת זאת מי שעומד ליד הכיור אין לו לאן לזלוג… אלו הן דוגמאות לתפקיד מותאם שמנבא ככל היותר אחוזי הצלחה, עם זאת כדאי שבחירת התפקיד יעשה בהסכמה מתוך תחושה של בחירה, לזה יש גם סיכוי גדול יותר להחזיק מעמד.

ועכשיו, החוכמה הגדולה מגיעה: לבת שלך נתת תפקיד יומי להדיח כלים, ואת אמא יקרה, קבלת תפקיד יומי, תפקידו של מנהל הוא להניע צוות ולא להתפנות לעיסוקיו נוסח "מנה ושכח". עליך לשים לב שהיא הדיחה, ולתגמל אותה על כך בחיוך גדול בתודה נרגשת ובשבח, בציון הזריזות / האחריות / האיכות / הנקיות / הערכה מכל סוג, ובעיקר על ההתמדה ולקיחת האחריות למרות הקושי. עם כזו חגיגה בלב, נראה לך שמחר היא לא תרצה לעשות זאת שוב?

גיליתי שמרבית הבנות הממורמרות המתלוננות על העזרה ועל עבודות הבית, פשוט מרגישות חוסר הערכה על התפקוד שלהן, כפי שהוא נתפס בעיניהן, מה שאומר לנו שהן אינן מתוגמלות על עזרתן, מי מאתנו תמשיך לבשל תבשיל מסוים שאף אחד לא נהנה ממנו? תגמול הוא מצרך בסיסי גם עבורנו.

הבה נזכיר לעצמינו שוב ושוב, מה שחשוב לי לא בהכרח חשוב לילדי, ומה שמתגמל אותי לא בהכרח מתגמל אותם! אני נהנית ורווה נחת וכיף מבית מסודר, הם לא מבינים למה צריך לשרוף חצי שעה יקרה של ספר מרתק על חפצים במקום! אז למה שיסדרו ועוד ביוזמתם הפרטית? מי הולך לעבודה ללא משכורת? ההצעה שלי היא לתת להם משכורת בצורת הערכה כנה ואם הם אינם בוגרים דיים לשם כך, חלקי פרסים שנחשבים בעיניהם: ממתק, טיול, זמן סיפור או זמן משחק, אפשר גם בהבלעה, להתחיל לאפשר דברים שהיו עד כה מובנים מאליהם בתמורה לסיוע, למשל "ארשה לך עוד חצי שעה על האופניים", "אסכים שתקרא עוד רבע שעה במיטה" העיקר שירגיש מתוגמל, (עם הזמן קולטים שזמן האופניים וזמן השינה אף הם סחירים) ואפשר גם לארגן את הלו"ז מחדש, "קודם תורנות, אחר כך יציאה / קריאה / ארוחה" שימי לב! הניסוח הוא קריטי, לא "אם תסיים את התורנות תבוא לאכול" אלא כשתסיים את התורנות תבוא לאכול" (כלומר ודאי שתעשה זאת, כל הדיון הוא מתי וכן, זה לא עונש או פרס אלא סדר העניינים המקובל).

על אותו משקל, לעולם לא נאמר "אם לא תסיים אז…" זה נותן אופציה לשקול שווי, נוסח, אולי האיום נסבל יותר מהתפקיד? אולי זה משתלם לי? משפט כזה מפורר את הסמכות שנאלצת להשתמש באיומים חיצוניים. עוצמת הסמכות היא התחושה הוודאית של בעל הסמכות שדבריו אמורים להישמע וישמעו, התחושה הזו מקרינה היטב ללא מילים ומביאה באורח פלא ציות ומשמעת. לסמכות יש שקט פנימי שאומר מעט מאוד ומצפה ליישום, הציפיה הזו עם השקט הממתין עושים עבודה נהדרת. אנחנו חייבים להיות מודעים להם ולהיעזר ביכולת הזו. מחנך שמתפנה לכעוס או להביע כעס נכנס מבלי משים לעימות אישי מול הילד, והאגו של הילד או של המחנך, עלול לחבל בכל תהליך חינוכי. כדי לנטרל את שיקולי האגו המזיקים, נשאיר אותם מחוצה לנו, הבקשה שלי אינה אישית, היא חינוך, והסירוב שלו או ההתמהמהות שלו אינם חוצפה, הם למידה, בחינה ותרגול, נהיה שם לאפשר לו את האימון הזה, פשוט, נבקש פעם אחת ובהחלטיות ברורה, ונמתין מעט יותר ממה שהיינו רגילים עד כה, להמתין בציפייה ממוקדת מבלי לעבור לדבר הבא, בשקט, ללא כעס, ללא מרמור, עם סבלנות ואמונה אמתית בילד שיקום ויבצע את הבקשה. תתפלאו לגלות כמה השקט הממתין הזה עובד.

נכון שכאשר יש לחץ של זמן, שבת בפתח, או ההסעה כמעט עוברת, קשה יותר להמתין בשקט ובסבלנות, אבל כולנו מסכימים שזמני לחץ אינם זמנים לחינוך ולהטמעת הרגלים, אז מלבישים בעצמינו, מביאים, מתרוצצים ולא סומכים על אף אחד, ולטובת העניין גם לא מצפים מאף אחד.

וטוב תעשה האם שלא תנסה את הילדים בזמנים שאינה פנויה להיכנס לעימות או להתנסות בסירוב / התעלמות מבקשותיה. כשאת יודעת שישנם סיכויים שתעני בהתעלמות או בשלילה, אל תבקשי! איננו רוצים לאפשר חווית התעלמות או שלילה מדברינו. אנחנו רוצים שילדינו יתרגלו להקשיב, לבצע, ולשמוע אותנו מעריכים אותם על הציות: "אתה ממש מכבד הורים למהדרין", "כיף לי כשאת מקשיבה בפעם הראשונה" "נעים להיות אמא שלך", "תודה על העזרה, את תמיד שמה לב כשאני לחוצה ומתגייסת, מה הייתי עושה בלעדייך?", "הלב הטוב שלך מפתיע אותי כל פעם מחדש", "אני גאה בך, אפשר לסמוך עלייך", "גם מקשיבה וגם אחראית, פשוט מתנה" ועוד מגוון היגדים ופרגונים מכל הלב. מומלץ להקפיד על חיוך אמיתי, קשר עין ואפילו מגע, אלה דברים שמנכיחים את המחמאה, מעבים את האיכות שלה ומייצרים קרבה שאין לה תחליף. אל תתפלאי אם הילדים יתחילו לרדוף אחריך ולשאול: "אמא, את צריכה עזרה?" זה עשוי לקרות בקרוב ממש. 

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]