אחרי הדיון שהיה פה, כל כך בער לי לשתף קצת קצת ממה שעובר עלי כמורה בתיכון ממ"ד בשבוע האחרון. אני אולי נטע זר שם, אבל יש דברים שלא פוסחים על הלב.
יום ראשון בבוקר, חברה לצוות נכנסת בסערה לחדר מורים. הארוס של הבת שלה נפצע בלבנון. רגל מרוסקת לגמרי, צפי לניתוח 12 שעות לנסות להציל אותה ולשיקום ארוך.
יום שני, בבוקר מקבלים הודעה עם שם לתפילה – אבא של תלמידה מכיתה ט' נפצע בלבנון. אבא ל-10 ילדים במילואים. רב מוכר. בן 40 פלוס. לוחם. הבנות היום יקדישו חלק מהיום לפרויקט לרפואתו.
בהפסקה מתיישבת לידי חברה טובה. הפנים שלה מפורקות. מספרת לי שאחותה הייתה אצלה השבת עם הילדים. בלי בעלה.
הגיס פינה מיגונית מהנוראות שהיו ב 7.10 ומאז פגוע נפש, לא יוצא מהבית, הבית מפורק. ‘אחותי תצטרך לבחור מחדש בנישואין האלה, אם בכלל. כולנו מאז בשבילם. כל המשפחה. מבשלים, מארחים, מתפללים’
אחותה עם תינוקת בת שנתיים וילדה בת 4. הקטנה נולדה לאבא שבר כלי.
להמשיך?? אני כ"כ מתפללת שיהיו בשורות טובות.
כי יש פה אחים של מורות שנפצעו אנוש, ילדים של חצי צוות בעזה ולבנון לסירוגין, משפחות של 10-12 ילדים שהאמא חד הורית למשך חודשים, חברה בצוות שלא רואה את בעלה חודשיים בשנה*2 למילואים!
ואנשים מחייכים. למען עם ישראל, למען ארץ ישראל.
מחייכים ומבשלים למגויסת (כשהן בעצמן מגויסות), מחייכים ומתפללים, מחייכים ומוחקים חיוך וממרים בבכי, הולכים לטמון חברים ובני משפחה וממשיכים להאמין ולחייך.
אני לא יכולה לשתוק כשאני רואה את זה. בי בוער לומר –
אל תסכימי. תוקירי! תכבדי!
אלה אנשים יראי שמיים שפועלים באמת מאהבת ישראל. יש לי עליהם מחלוקת עקרונית אולי, אבל להיות כפוית טובה ודאי שלא.
ותתפללו. חייבים את התפילות שלכם. חייבים!
כל מילה..
מסכימה ממש
לא חייבים להסכים עם הדרך
אבל חייבים להרגיש , להתפלל ולכבד
תודה רבה
רק אל תשכחי,
שגם כאן אצלינו, הנשים עובדות קשה מכבוסות מנקות מכינות אוכל והכל לבד..
ובשביל מעלה הרבה יותר גדולה-תורה!!
אבל ברור שהם עושים את זה מאידיאולוגיה ושיהיה להם לזכות.
וכל הכבוד לך שאת ככה שם ומצליחה לעמוד כנגד הרוח!
לא חושבת שזו התגובה הנכונה,
נכון שגם אנו מקריבים , אז מה? אי אפשר להוקיר טוב לאנשים שבגופם ממש מגינים על הארץ.
בלי להוריד במאום מכבודם של לומדי התורה .
זה כמו שחברה תספר לך כואב לי הגב ותגידי לה ישר כואב לי הרגל… איפה הזדהות עם הכאב של השני?
לבל נשכח:
אין העולם עומד אלא על שלושה דברים ואלו הן: תורה ועבודה (תפילה) וגמילות חסדים.
מי שהולך לצבא זה מבחירה שלו אולי האידיאולוגיה שלו זאת שמנחה אותו לעשות כך אבל למה החרדים לא מתגייסים? למה עדיף שנוער נושר לא ילך לצבא למרות שמה שהוא עושה זה להסתובב ברחוב והצבא כאילו "מסגרת" בשבילו?
כי מה שמטרת הצבא זה לעקור את הדת היהודית.
ולכן אחינו הטועים שהולכים לצבא הם בהחלט מסכנים ואומללים, נלחמים ומתים בעזה/ בלבנון על שום דבר והם לא אלו שמגנים עלינו,
יש בורא לעולם והוא היחיד שמנהל את העולם והוא זה ששומר ומגן הבלעדי, ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמחריזים על כך מלמעלה".
וכן אישה שמקריבה את חיה לחיי תורה ונותנת את כל כולה לזה שבעלה ישב וילמד שווה הרבה הרבה יותר מאישה ששולחת את בעלה לקרב כי כן העולם עומד על התורה של בעלה (וחלילה לא על הצבא)
כולנו יודעות שהצבא גרוע, כולנו יודעות שהצבא בעייתי ביותר, לכולנו יש אחים / בעלים או אחיינים עריקים.
מה זה קשור למה שנכתב כאן???
כולנו עדיין מעריכות את מי שמוסר נפשו לעם ישראל – לא את המסגרת הצבאית, אלא את האדם הפרטי!
תלכי לכל גדול בישראל (ולא דרשן מתלהם) וזה התשובה שתקבלי!
כותבת את זה בידיעה ברורה מתוך ידיעה מה קורה בתוך הבתים של גדולי ישראל.
למען ה', מצופה מנשים בוגרות להכיל את המורכבות הזאת!
נניח. אני פחות בקטע להתווכח על השקפה באינטרנט…
אבל גם אם,
אז גם תכאבי על הכאב שלהם
וגם על זה שהוא חסר תוחלת
אבל אל תימנעי מלכאוב עליהם ולהרגיש את צערם
רק כי את חושבת שזה חסר תוחלת
גם הילד שלי כשהוא טועה ונוגע במשהו רותח אני לא אומרת לו אל תבכה בעיה שלך שנגעת.
אלא – מסכן שלי, כאב לך? אויש. ממש אכפת לי שכואב לך. ואגב, פעם הבאה תיזהר יותר.
כותבת השיתוף בסה"כ רצתה לתת לנו מבט כואב של אנשים שחיים,נפצעים ונהרגים למען אידיאולוגיה שלהם,
למה לא לנסות להבין שקשה לאישה להיות לבד,פחדים שהיא חוווה,
מבלי להכנס לנושא של גיוס חרדים.
אין כאן השווה מי יותר נותנת מעצמה-זה לא הנושא!
אני לא רוצה להכנס למקומות שלא יבינו אותי או יפרשו אותי בצורה שגויה-אז אני אנסה להתנסח בזהירות,
יצא לי לקרוא ולשמוע שבזמן המלכים וכו' על כל בחור שיצא להלחם ישב אחר שלמד ואם הוא נפצע אז ישר ביררו האם הוא למד באותו זמן או לא כי התורה מגנה ומצלה.
ומזה אני אומרת,מי ששומר עלינו זה הקב"ה וזכות התורה של הלומדים מגנה על החיילים ואני לא חושבת שיש בעיה להתפלל שאמא/אישה תקבל בחזרה את החייל שלה חי ולא בארון מתים.
וזה גם מה שהכותבת בקשה.
בעמ"י יש מלא צרות לצערינו ולא חסר על מי לרחם
יש מלא יתומים/ אלמנות/ חולים/ מצפים לזיווג/ מצפים לילדים/ קושי כלכלי ולצערי עוד היד נטויה,
אז הנושא הוא לא השוואה.
ומה אכפת לך שנשים אומרות שבציבור שלנו יש נשים שמתמסרות מאוד לתורה
זה לא מוריד מהרחמים
זה לא מוריד מהרחמים אולי, אבל זה פשוט לא קשור לפוסט הזה.
זה מה שהיא סה"כ התכוונה להגיד.
אפשר להכיל כאב, ונדרש מאיתנו להטות שכם ולצאת מאיזור הנוחות- כי העולם עומד גם על גמילות חסדים
לא מתאים לך להתאמץ להכין עוגה? מעדיפה לתת אותה ליולדת? שכנה או בת משפחה?
יש לך הררי כביסות ואין לך זמן לנשום כי בעלך יושב ולומד.
אם הסיפור הגיע לאזנך, ו/או את שכנה או מכרה של המגויסת.- נבחרת ע"י הקב"ה להיות במקום הזה!!
והבחירה שלך היא מה לעשות אם זה…
לפחות תפתחי את הלב קצת, ותוסיפי תפילה …
לא משהו גדול מידי…
אפילו על חמור, שונאך – כתוב בתורה "עזוב תעזוב עימו"
על אחת כמה וכמה…
ואולי הנתינה תביא לאהבה…
אהבת ישראל פשוטה.
מרב אידיאולוגיות, איבדנו את הרגש היהודי התמים.
במחילה, א"א להשוות את רמות המאמץ והקושי.
בעלך חוזר הביתה בערב? מתקשר בהפסקת צהריים, שומע מה שלומך? בריא בנפשו? לא מאיימת עליו סכנת חיים ממשית?
…
גזירת הגיוס הוא שמד רוחני
מה הקשר???
גם אם אין קשר,
חברותתתתתת
מה אתן עושות דיסלייק על משפט כזה???
משפט שהוא מעיקרי יסודות ההשקפה שלנו כציבור שומר תומ"צ
אני מרגישה שיש חוסר הכרות עצום עם מגזרים אחרים.
יש מגזרים שלמים של אברכים שמגוייסים. רוב החיילים הקרביים והפצועים במחלקות הם שומרי תורה ומצוות!! אני שומעת את זה שוב ושוב ממי שהולך להתנדב.
חיילים שרצים לשאול את ר' אושר וויס איך להניח תפילין עם יד קטועה!
(במו עיניי ראיתי שיעור שלו שהוא נשנק מבכי באמצע כשסיפר על השאלה הזו).
חיילים שבתוך לבנון לומדים בכל דקה פנויה.
התורה היא של כל ישראל. יש לי חברות בצוות שהלוואי עלי להתמסר ללימוד של הבעל כמוהן. אימהות למשפחות ברוכות מאוד שהבעלים לומדים יום ולילה. עכשיו הבעל סגר את הגמרא והלך לקרב.
אני לא אומרת להסכים, דעת תורה היא דעת תורה, ואנחנו נשמעים לה!
אבל להבין שגם להם יש דעת תורה, ויש פסיקות שונות. תמיד היו מחלוקות חריפות בעמ"י, ואנחנו חייבים להבין שמחלוקת לשם שמים בין גדולי ישראל היא לא מחלוקת אישית שלי עם אישה x שנוהגת אחרת ממני.
אני אנהג כפי רבותי ואשמע להם ועדיין אעריך אותה ואתפלל בכל לב שכל חייל וחייל יחזור לביתו לשלום!
ההרגשה שאנחנו מתנצחים אישית, זו שנאת חינם כפשוטו. ה' ירחם! ועוד את מי לשנוא?
את מי שמחרף נפש עבורי ואוהב אותנו.
זה הזוי!
כשהחזירו את הגופה של הדר גולדין הי"ד, חברה לצוות שיתפה בהתרגשות שאח שלה היה חבר צוות של הדר ומאותו יום כולם שם שותפים למאבק להחזרתו. חברה אחרת מכפר סבא במקור, מכירה את המשפחה מקרוב, נסעה להלוויה. כולם היו במין חצי אבל אך עם הרבה הקלה על שמצאו אותו. לא אשכח את היום הזה.
כמה ימים אחרי זה התארחנו אצל חמותי בשבת. שיתפתי באיזה הקשר על המאורע של הלווית הדר גולדין, וגיסתי – בחורה בת 20 – שואלת אותי: מי זה?
עניתי לה שהוא החייל שהיה שבוי 10 שנים וגופתו הוחזקה ע"י חמאס, והיא לא ידעה מכך דבר!
אני זוכרת שהייתי נרעשת מאד.
איך יכול להיות שמשפחת גולדין שלחה בן לקרב ונאבקה 10 שנים כדי שיגיע לקבר ישראל, ובחורה משלנו לא יודעת על כך דבר!!!
באופן כללי זו המשפחה של חמותי, די מצומצמת מחשבתית, אבל זה הפריע לי מאד. אני, שגדולה ממנה בכמה שנים, זוכרת את היום בו הוא נחטף ואת התפילות עליו.
נכון, אבל הנושא פה לא היה ״הנשים הגיבורות״
אלא הכאב שהם חווים ממש ביומיום
ואנחנו מטר מהם לא יודעים מזה כלום
יש את הסיבות הטכניות – לרובנו אין משפחה קרובה שחווה את זה
והסיבות הרוחניות – אנחנו פחות חשופים למדיה
אבל בוודאי שעלינו להשתתף בצערם ובקושי שהם חווים
גם אם אנחנו לא מסכימים עם הסיבה או המטרה שלה
וגם אם השקפתית לא מתאים לנו לעשות צעדים מעשיים להקל עליהם
נראה לי שמאד מתאים השקפתית לשלוח עוגות לשבת או בייביסטר לילדים.
יודעת על כמה קהילות חרדיות שתמכו מאד מאד במשפחות האברכים המגוייסים של הקהילה השכנה.
למה לא?
בהחלט יוזמה ברוכה,
אך שאלה לי אליך יקרה,
לפני שאת מציעה לשלוח עזרה ועוגה למשפחות שהאבא/ בעל מגוייס חשבת אולי להציע עזרה לשכנה שילדה/ לאחות ששולחת את בעלה ללמוד תורה "עניי עירך קודמים"
תציעי עזרה לסובבים אותך בטוחה שהם זקוקים לזה לא פחות
למה זה במקום זה? למה זה או\או?
ואם נחפש מי הכי זקוק,
אני יכולה בכיף למצוא אישה עם כמה פיצקאלאך אחרי לידה שבעלה לא בבית כבר חודשים ובסכנת חיים ממשית.
אני חושבת שהא דווקא כן זקוקה לזה יותר…
בוודאי שאישה שבעלה מגויס זקוקה לזה יותר.
היא גם בהריון,
אולי עם סימפי'/היפראמזיס
יולדת, קיסרי
עם שיירת קטנטנים
עובדת
וכו' וכו' וכו'
כל העומס שתיארת אצל אחות/גיסה/שכנה
כל עומס החיים שאת מכירה אצל נשים בשלבים שונים של החיים.
ובנוסף,
בעלה לא נמצא. בכלל.
לא עוזר לארגן ילדים בבוקר, לא מוציא ממסגרות בצהריים. לא עוזר בהשכבה. לא מארגן קצת בערב. לא קם לתינוק בלילה.
לא עושה קניות בסופר.
לא עוזר בגמילה של ילד.
כלום.
הוא פשוט לא בבית.
חודשים על חודשים.
עם ההערכה העצומה ללומדי התורה, אין מה להשוות את הקושי הטכני לאישה שבעלה במילואים.
אז כן, היא זקוקה יותר, לאוכל, לעוגה, לעזרה בתחזוקת הבית.
תוסיפי לרשימה;
שהילדים בחרדות, קמים מביעותי לילה, חזרו להרטיב, ממררים בבכי בכל פעם שאבא יוצא לצבא לעוד חודשיים, לא בראש ללמוד או להיות עם חברים בגלל הלחץ, קופצים מכל דפיקה בדלת.
בהחלט. אין לך מושג כמה זה משמעותי.
אני אומרת לך מידיעה.
במשך תקופה קצרה יצא לי להביא משהו לשבת לאחת המורות אצלנו שהיתה בה. מתקדם עם 3 פיצקלך בבית ובעלה בעזה
היא לא הפסיקה להודות ולומר כמה זה הציל אותה.
זה היה אחרי ששמעתי ממנה ועוד כמה שהן קורסות ולא יכולות לגשת למיזמים חילונים של הכנת אוכל למשפחות מגוייסים בגלל הכשרות.
הבנתי שזה החלק הקטן שאני יכולה לתת יד.
למה לא? כי זה נותן לגיטימציה למי שפרץ גדר וצפצף על הוראת גדולי הדור
חבל שהלייקים מבטלים את הדיסלייקים,
לדעתי מדובר בשני עניינים שונים,
אפשר לסדר את זה?
למה דיסלייק נמאס כבר
לא ראיתי את הדיון המדובר
אבל בתור דתית לאומית לשעבר, אני מאוד מסכימה עם הנאמר, אני לחלוטין מתפללת עם הילדים שלי על החיילים!! ובתחילת המלחמה גם שלחנו אוכל לחיילים שהתארחו בעיר שלנו (אנחנו מהדרום)
ועדיין אני מסבירה להם שאנחנו לא נלך לצבא, כי ככה הרב שלנו אמר! (אני קצת מפרטת להם את הבעיות הדתיות שקיימות בצבא, אבל תמיד מדגישה שגם אם הכל יהיה בסדר, אנחנו עושים מה שהרב אומר לנו)
300%
מכירה גם. מזדהה מאד מאד.
כואב מאד
צודקת לחלוטין גם אם ההשקפה שלנו שונה
וגם אם הם טועים
הם אחים שלנו וצריכים את התפילות שלנו
באופן אישי כל פעם שאני שומעת על מישהו שנפל או נפצע אני מרגישה שהלב שלי נקרע מצער. אמנם לא מתחככת המון עם הציבור הדת"ל אבל בהחלט מרגישה כאב עצום. (אף פעם לא חשבתי "מגיע להם" או משהו כזה)
ודווקא בגלל זה אני מתעוררת לפעמים לחשוב כמה צער צריך להיות לנו על בחור שמפסיק לשמור שבת או דברים חמורים אחרים. הכאב אמור להיות פי אלף יותר גדול. כי הרי הנשמה היא נצחית. הלוואי שנרגיש על מי שיורד (לא משנה אם בצבא או בנסיבות אחרות) רבע מהצער שיש לנו כשאנחנו נחשפים לאובדן ולכאב של הלוחמים. הלוואי שהיינו מבינים עד לעומק את המשמעות של זה.
רק מספרת
אבא שלי שליט"א
הוא ראש כולל, מחבר ספרים בהלכה, אבא וסבא.
בשנתיים וחצי האחרונות הוא 'טוחן' מילואים, משמרות של 24 שעות, חוזר הביתה פעם ב… (עכשיו יותר בבית כי יש הפסקת אש)
ברמה שפוגעת בבריאותו.
(וקשה מאד גם לאמא שלי כמובן. שאגב היתה אברכית עשרות שנים)
הוא עושה את כל זה כי הוא מבין שזו מצווה שאין אחר שיקיים אותה (למרות שהיה לו טוב בהרבה ללמוד וללמד ולפגוש את הנכדים)
הוא עושה את כל זה כי הוא מבין שזו חובת ההשתדלות שלנו להגן על עמ"י.
קשה לי לקרוא כאלו שחושבות שהכאב והמאמץ האלו חסרי תוחלת.
לחלץ יהודים ממיגוניות בוערות זה חסר תוחלת?
לחסל מחבלים שמתקרבים לישובי הצפון זה חסר תוחלת?
ליירט טילים שעלולים ח"ו לפגוע בערים זה חסר תוחלת?
נכון שהתפילה וההתעלות הרוחנית חשובות מאד ומגינות
מכאן להפוך את ההשתדלות המעשית לחסרת תוחלת זה מוזר.
(כשאת רוצה שהבית שלך יהיה נקי את רק מתפללת ומתחזקת באמונה או גם מנקה?)
לא באתי לחייב אף אחד להתגייס…
אבל הזלזול הוא באמת מוגזם.
שלא לומר כואב.
ממש ככה. אשריכם על המסירות העצומה
מסכימה איתך מאוד!
כואב לקרוא את התגובות פה..
שכנראה באות מניתוק וחוסר מחשבה על אחינו בנ"י…
אנחנו מתמסרות לתורה של הבעלים כדי להוסיף אור בעולם, הוספה באהבת ישראל היא לא פחות חשובה, ובאהבת חינם יבנה בית המקדש!..
אני איתך!!!!
ואני חרדית דוסית מלידה!
האבא שלי תלמיד חכם וסבא שלי רב גדול ומפורסם,
ואני חרדית גאה!!! ומאמינה בדרך שלי מאוד!!!!
אבל מבינה את הכאב שלך מכל התגובות שמזלזלות בחיילים הדתיים…
לא היה לי כוח להגיב ולהיכנס לדיון המוכר הזה.
אבל רק רציתי לומר לך שאני מבינה אותך, ומעריכה אותך!!!!
צודקת לגמרי!
אולי גם חשוב לומר שגם אם בציבןר החרדי מישהו ספיצפי מתגייס, לא צריך ללמוד מזה הןראה כללית, אך אולי הוא קיבל אישור מרב? אולי לו זה נכון?
ואולי לא צריך ךהתגונן בגלל זה?
צודקת!!
וזה עוד לפני שדיברנו על היתומות והאחיות השכולות שיש בכל בי"ס
וכל הילדות האחרות שמפחדות שגם הן יהפכו להיות כאלו…
הכל נכון רק אומרת מידיעה שהרבה מאילו בעלי המשפחות הגדולות המבוגרות של המתגייסים הללו שאנו באמת מעריכים אותם … הן אלו שמתחננים לצבא שיקח אותם ………
זו רק סיבה להעריך יותר. שאדם בן 45 רואה בחור צעיר שקורס תחת עומס המילואים ומשפחות מתפרקות סביבו, והוא ניגש לצבא ומתחנן – תכניסו אותי לסבב של משרתי המילואים כדי להקל על הצעירים- יש רק מה להתפעל יותר ממנו.
באמת?
הם מתחננים לצבא שייקח אותם כי חסרה להם תעסוקה?
כי הילדים שלהם לא צריכים אבא בבית?
כי נשותיהם נהנות לעשות שבתות לבד?
אם מישהו כזה מתחנן לצבא שייקח אותו זה כנראה בגלל שהוא רואה בכך ערך גדול של מצווה ושליחות.
את יכולה לחלוק על כך,
את יכולה להגיד שהרבנים שלך אומרים אחרת מהרבנים שלו,
אבל לדעתי כדאי גם קצת להעריך.
אתם משפחה של גיבורים!! כל מה שנכתב כאן לא סותר את זה!