אחרי הדיון שהיה פה, כל כך בער לי לשתף קצת קצת ממה שעובר עלי כמורה בתיכון ממ"ד בשבוע האחרון. אני אולי נטע זר שם, אבל יש דברים שלא פוסחים על הלב.
יום ראשון בבוקר, חברה לצוות נכנסת בסערה לחדר מורים. הארוס של הבת שלה נפצע בלבנון. רגל מרוסקת לגמרי, צפי לניתוח 12 שעות לנסות להציל אותה ולשיקום ארוך.
יום שני, בבוקר מקבלים הודעה עם שם לתפילה – אבא של תלמידה מכיתה ט' נפצע בלבנון. אבא ל-10 ילדים במילואים. רב מוכר. בן 40 פלוס. לוחם. הבנות היום יקדישו חלק מהיום לפרויקט לרפואתו.
בהפסקה מתיישבת לידי חברה טובה. הפנים שלה מפורקות. מספרת לי שאחותה הייתה אצלה השבת עם הילדים. בלי בעלה.
הגיס פינה מיגונית מהנוראות שהיו ב 7.10 ומאז פגוע נפש, לא יוצא מהבית, הבית מפורק. ‘אחותי תצטרך לבחור מחדש בנישואין האלה, אם בכלל. כולנו מאז בשבילם. כל המשפחה. מבשלים, מארחים, מתפללים’
אחותה עם תינוקת בת שנתיים וילדה בת 4. הקטנה נולדה לאבא שבר כלי.
להמשיך?? אני כ"כ מתפללת שיהיו בשורות טובות.
כי יש פה אחים של מורות שנפצעו אנוש, ילדים של חצי צוות בעזה ולבנון לסירוגין, משפחות של 10-12 ילדים שהאמא חד הורית למשך חודשים, חברה בצוות שלא רואה את בעלה חודשיים בשנה*2 למילואים!
ואנשים מחייכים. למען עם ישראל, למען ארץ ישראל.
מחייכים ומבשלים למגויסת (כשהן בעצמן מגויסות), מחייכים ומתפללים, מחייכים ומוחקים חיוך וממרים בבכי, הולכים לטמון חברים ובני משפחה וממשיכים להאמין ולחייך.
אני לא יכולה לשתוק כשאני רואה את זה. בי בוער לומר –
אל תסכימי. תוקירי! תכבדי!
אלה אנשים יראי שמיים שפועלים באמת מאהבת ישראל. יש לי עליהם מחלוקת עקרונית אולי, אבל להיות כפוית טובה ודאי שלא.
ותתפללו. חייבים את התפילות שלכם. חייבים!
צודקת בכול מילה וכול הכבוד על פתיחת הנושא.
אני חושבת שכל אדם בוגר צריך לדעת לעשות את ההפרדה:
אנחנו לא מתגייסים ולא משרתים בצבא,
אבל זה לא אומר שלא צריך להיות אכפת לנו מאד!! מהכאב והסבל של האחים שלנו, גם אם אינינו מסכימים עם דרכם ואנחנו לא עושים את זה
אני משתפת כאן קטע שכתבתי כמה ימים אחרי השביעי באוקטובר
והמסקנה: אנחנו אחים – אכפת לנו כי אנחנו אחים, וכואב לנו כי אנחנו אחים
לאשה שראיתי אתמול במחלף חמד,
את עמדת שם אתמול, יותר נכון אתם עמדתם,
את ובעלך.
הוא במדים ואת במטפחת ורודה,
בטח גרים באחד הישובים שבאזור, אולי שואבה? אולי בית מאיר?
והוא עומד ומחכה שיאספו אותו אל הבסיס,
עומד על שפת המדרכה ומסתכל אל הכביש,
ואת עומדת לידו, ובוכה,
אתם בטח נשואים כבר הרבה שנים, יש לו 35, זה קל לראות,
בשניה שהאוטובוס שלי לעבודה עובר לידכם.
אולי בעצם לא?
אולי התחתנתם בגיל מבוגר, ואתם רק קצת אחרי החתונה?
בכל אופן, זה לא משנה, כי הוא בעלך,
והוא נוסע עכשיו אל הקרב, אולי לצפון, אולי לדרום.
ואת בוכה,
כי את לא יודעת,
לא יודעת מה יהיה, איך תגלגל המלחמה הזו,
מתי הוא יחזור, ואיך, ואם, בכלל.
וזה מה שגורם לך, לעמוד בתחנה ולבכות בכי שלא משאיר אותי יבשה.
בטח שלחת הבוקר שיירת ילדים מתוקה למוסדות, באזור ירושלים יש לימודים,
החיים פה כאילו כמעט כרגיל.
ובטח לפני שהם יצאו אל הגן הם נתנו נשיקה לאבא ושמו לו בתיק ציור שכתוב עליו:
לאבה היכר! אני מאוד מתגאגאת אליך, הואבת,
ובטח עוד ילדה קטנה ציירה שם לב,
ובטח גם עמדתם ליד הקיר, או בספה, והצטלמתם,
ועכשיו את עומדת לידו, הילדים כבר לא כאן,
ואת מרשה לעצמך להיות חלשה,
אולי לא, אולי את מנסה בכח להחזיק את הדמעות, אבל הם לא שואלות רשות,
אולי בכית כבר כל הלילה, ואתמול,
כששמת לו בתיק עוגת שמרים, או עוגת קפה, או סלט שהוא אוהב.
אולי את שמרת את כל הפחדים בלב והרגעת,
אולי לא, והוא הרגיע?
ועוד כמה שעות את תאספי את הילדים מהגן ותשימי בצלחות שניצל סויה כי לא היה לך כח לבשל,
ואולי לא, אולי את חוזרת לבית ריק ושקט שאין בו איך להרגיע את המחשבות.
אולי.
מה שלא יהיה עכשיו את בוכה,
כי הוא נוסע,
ואת כאן,
ואת בוכה.
אז רק רציתי להגיד לך,
לאשה שראיתי אתמול לשניה במחלף חמד.
שאני מתפללת עליו, אל תדאגי.
התפללתי כשראיתי אתכם,
ואני עדיין מתפללת,
עליכם, ועל כל הנשים והגברים והאמהות והילדים שראיתי ושלא.
כל עם ישראל מתפלל עליכם,
אפילו שאני לא יודעת מה יהיה ואיך הוא יחזור.
אל תדאגי,
אחותי שראיתי אתמול במחלף חמד.
מרגש ומחבר
תודה ששיתפת
וואו.
מילים חזקות.
בנות, תקראו ותבינו מה הן והם עוברות ועוברים.
עובדת גם בממ"ד, זה הקרבה יומיומית.
נכון, זאת לא ההשקפה שלנו,
אבל שלהם כן וזה המסירות שלהם!
ומינימום של נושא בעול…
מורה אצלינו בצוות שבעלה שירת כמעט שנתיים רצופות במילואים מתחילת המלחמה, נפרדה מאיתנו בדמעות בסוף שנה שעברה – עזבה משרה של מחנכת, הילדים עזבו מסגרות במרכז, מכרו דירה ועברו למושב בדרום שם ההורים שלה גרים. היא אמרה שהיה בלתי אפשרי להחזיק לבד כל התקופה הזו, והפתרון היה רק לעבור ליד ההורים על כל המשתמע – תרבות שונה, סביבה, מסגרות לילדים.
אני בוכה עכשיו, איזה תיאור כואב ואמיתי.
בתפילה לגאולה שלמה של כל עם ישראל בקרוב!!
ובאמת מענין האם יש מיזמים כאלה בהם אני כאישה חרדית(ב"ה!) אוכל לסייע באופן טכני כמו שליחת ארוחות. ממש אשמח לדעת
תחפשי בגוגל אחיות מברזל
זכיתי לעזור דרכם
אני מסכימה עם כל מילה של הכותבת,
צודקת,
עצוב שהציבור שלנו כל כך מנותק ממה שעמ"י עובר.
אפשר לא להסכים, אבל גם להעריך ולעזור.
אני לא קראתי תגובות קודמות ולא יודעת אם כתבו כאן,
יש את ארגון אחיות ברזל של חנה איראם ששולח מתנדבות
חרדיות לסייע למשפחות המגוייסים/פצועים,
אם מישהי רוצה אוכל לשים כאן פרטים.
למה כל דיון אנושי כ"כ להרגיש כאב של יהודי , צריך להגיע ל"קירור האמבטיה"???
ולעירוב דעות אידיאולוגיות?
גדולי ישראל המראים לנו את הדרך, אירחו משפחות חטופים
התפללו ובכו עימם לישועתם.
גם כשהחטוף לא היה כזה שישב והמית עצמו באהלה של תורה…
מה קורה לנו ???
כ"כ קשה להביע אמפטיה, לתת עיננו וליבנו להיות מיצרים וכואבים???
גם כשמאד כואב לנו היחס והניכור שהציבור החרדי מקבל מנגד…
בואו נתעלה על עצמינו ונפריד …
אולי זה חלק מהמבחן…
ונזכה לגאולה שלמה בקרוב
מה קורה לנו???
לא יכולים לתת עינינו וליבנו להיות מיצרים עמהם?
גם גדולי ישראל אירחו משפחות חטופים, בכו והתפללו לשלומם בלי לבדוק מה רמת יהדותם.
אי אפשר לתת קצת אמפטיה גם אם זה סותר אידיאולוגיות?
כדי להביא את הגאולה השלמה, כדאי להתחזק באהבת חינם…
יכולה לשתף שאני עובדת במקום חילוני , יש שתיים איתי בצוות שבעליהן במילואים, מה אומר זה קשוח ממש, אחת שנתיים וחצי בעלה לא היה בבית! אחת הוא עזב אותה מיד אחרי לידה,
אבל, הן חילוניות! זה ששירת שנתיים ברציפות לא שומר כלום רח"ל, אפילו לא חמץ בפסח!!
הבעל השני הוא חוזר בשאלה….
אותם אין מה להעריך כי הם "פטריוטים" נטו.
אממה, אני תמיד תוהה לעצמי האם גם אני מסוגלת להקריב כמוהם עבור הערכים שלי…
נו באמת
לו ח"ו בן שלך היה בפיגוע
ושניה לפני שנהרג
היה בא חייל ויורה במחבל
לא היית מעריכה את החייל 'הוא רק פועל מפטריוטיות'…
אז מה ההבדל?
שכאן דואגים לשמור על המחבלים רחוקים בכמה קילומטרים מהבן שלך?…
מעריכה??
מודה מעומק עומק הלב. אין מילים להודיה ולהכרת הטוב.
אבל הוא לא התגייס לצבא כי כך רבותיו הורו והוא אינו מוסר את נפשו כדי לקיים את רצון ה'.
הוא התגייס כי זה נותן לו משמעות ושייכות למדינה.
האם את מעריכה את החיילים האמריקאים? מבחינתי זה אותו דבר.
אני לא חושבת שאפשר להפריד.
מה זה פטריוטים?
זה יהודי שגדל בלי טיפת קודש, בסביבה שלהאמין זה הזוי כמו לחשוב שהעולם שטוח.
ויש לו בלב אהבה לעם שלו ולארץ ישראל
עד כדי כך שהוא מוכן למסור הכל בעבורם.
זו לא קדושה?
נכון, הוא לא יודע לומר 'לשם ייחוד.. לעזרת ישראל מיד צר ולעילוי שכינת עוזנו'
הוא בור מוחלט.
אבל הנשמה שלו כל כך בוערת באהבת ישראל שגם מתוך בורות מוחלטת הוא מוסר נפש בעד יהודי אחר!
הוא קודש קודשים!
חיבת להגיד את זה,
שלפעמים מרוב שאנחנו רוצות לשמור על עצמינו
אנחנו מתנגדות ויוצאות נגד כל מי שלא בקו שלנו,
כמו שאמרו לנו בסמינר…
אבל…
יש עומק בכל דבר, מטבע הדברים, הרבה פעמים
מה שאמרו לנו בסמינר זה דברים שטחיים מאוד –
"אנחנו לא כמותם, ואנחנו מזלזלים בדרכם",
כי אם לא – הטבעי ביותר היה להעריץ אותם…
אז נכון, אנחנו לא מעריצות גבורה, לא מעריצות כוחניות,
וכמובן גם לא מעריכות את הצבא, בדיוק כמו שאמרה המורה בסמינר.
אבל כשגדלנו, ואנחנו בעצמינו ב"ה אימהות לילדים
(שלא נשלח אף פעם לצבא!!!)
מותר לנו לפתוח מקום בלב גם לאנשים שדרכם שונה משלנו,
להזדהות ולכאוב איתם…
הקושי הזה הוא נוראי, וההזדהות שלנו איתם
ממש לא באה על חשבון הערכים שלנו!!!
מסופר על אחד מגדו"י שכששמע על חייל שנפל
בכה, ואחר כך בכה שוב…
שאלו אותו – מדוע בכה פעמיים?
והשיב – בפעם הראשונה בכיתי על משפחתו, כמה קשה להם לאבד
בן / בעל / אח…
ובפעם השנייה הזדהיתי עם כאבו של החייל עצמו –
שעומד עכשיו בפני בי"ד של מעלה… כמה דקדוק הדין יש שם,
בוודאי כמה הוא חרד מאימת הדין!
הסיפור הזה מלמד אותי, באופן אישי, שמותר לנו להזדהות גם עם כאב
של מישהו שלא הולך בדרכינו,
וזה ממש לא בא על חשבון…
אולי זו שלימות המידות האמיתית? יכול להיות?
לאחרונה נתקלתי בזה הרבה..
גם מול נשים דתיות לאומיות או חילוניות וגם בציבור שלנו…
יש בלבול גדול, וזו תקופה קשה.
אז אנסה לכתוב משהו בתקווה שבאמת אצליח בע"ה:
הכאב שלנו, על אחים שלנו , דם מדמינו הוא נוכח. הוא קיים. וצריך אותו. אנחנו צריכים לכאוב ולדמוע. להתפלל על הפצועים בגוף ובנפש, להתפלל על המשפחות ולהבדיל להתפלל לעילוי נשמת.
אי אפשר להתעלם מכך שחייל מןסר את נפשו, עומד בחזית בשבילי. ההכרה קיימת. צריכה להיות בנו הכרת טוב.
בלי סתירה בכלל, הצבא הוא לא בשבילנו. וזה שבעלי לא התגייס והבן שלי עריק אני יאמר בגאווה. אבל לא בכל מקום. אני לא אלך ברחוב ואצעק את זה, כי לרוב אנשים לא רוצים להקשיב באמת. אך לרוב גם מול חילונים כשרוצים לשמוע- מבינים.
הרבה פעצים אני מרגישה שאנשים מהציבור שלנו מתגוננים במקום להיות גאים. אנחנו צריכות להיות גאות בילדים, בבחורים, ובבעלים שלנו שבתורה שלהם מצילים את עמ"י. אך בא זמנית לתת את הכבוד, את האמפתיה, את הכאב והדמעות לאותם אלו שעכשיו בגבול.
נראה שהדיון מוצה. תודה לכולן.