היא אמרה לי ש'אין להם תקשורת'.
אז הוא אמר שהוא 'לא מבין מה היא רוצה ממנו'.
אז היא אמרה ש'הוא לא רוצה להבין',
ואז הוא אמר ש'כל מה שהוא עושה לא בסדר'.
קשה לי לתת אחוזים, אבל אני יכולה לספר לכם שאני שומעת את השיח הזה מדי הרבה, וכמובן בווריאציות נוספות ורבות.
זה יכול להיות נוסח של 'הוא אף פעם לא רואה אותי ואני פשוט שקופה בעיניו', ויכול גם ללכת יותר לכיוון של 'אני לא מבין איך אני תמיד זה שטועה וזה שלא מבין כלום'.
והפסגה: "היא פשוט פתאום לא מדברת איתי ואני אמור להבין לבד איפה הפעם טעיתי".
פעם תכננתי להכין שלט ענק מאחורי בקליניקה שכתוב עליו:
"אישה יקרה, הבינה היתרה שניחנת בה אינה נחלת חלקו של בעלך, הוא גבר. דברי ברור."
הכרת החטא – למה הגענו למה שהגענו
אנחנו בחודש הרחמים והסליחות, וחז"ל דרכי תשובה פשוטות וברורות מאוד שמתחילות בהכרת החטא.
בתיכון המורה לימדה אותנו שלהבין במה אנחנו לא בסדר זה הכרת החטא. ואכן שזה הפשט של חז"ל.
קראתי בעיון שוב את שערי תשובה של רבינו יונה והוא כותב שם שכדי להכיר בחטא צריך להבין מה גרם לי לחטוא ולמה ואיך הגעתי למצב של ביצוע חטא, ורק כשאני אכיר את הגורמים והסיבות לחטא אני אוכל באמת לעזוב אותו- קרי; עזיבת החטא.
ונראה לי שכשמדברים על זוגיות ובמיוחד על זוגיות קצבית, אין חשוב מלהבין למה הגענו למה שהגענו.
לא הרבה יודעים אבל אחד מהטיפולים הכי נכשלים הם הטיפולים הזוגיים. לא בגלל שאנשי הטיפול לא מוכשרים דיים, אלא כי יש נטייה גדולה לבני זוג לדשדש בבעיה (לא רק אבל זה חלק גדול מהסיפור).
מה זאת אומרת? הם יבואו עם סיפור שמסביר מבחינתם את הבעיה וידברו מפגש שלם על מי אמר מה, מי לא הבין, מי אשם, מי תמיד ככה וכו' וכו'.
וכשמדובר על קש"ר בזוגיות, אז בכלל. מערכת הרגישות לדחייה שלהם נדלקת בעוצמה והם מתקשים מאוד לשמוע סיפור אחר. הם עסוקים בלהרגיש פגועים, נטושים ואומללים ובנסיון כושל להסביר לעולם כמה באמת הם כן בסדר, מה שגורם לסיפור לחזור על עצמו שוב ושוב ושוב.
היה לי את זה עם זוג חמוד שנקרא להם יוסי ויעלי לצורך הסיפור (שאיבדתי את הצפון מרוב הניסיון לטשטש את הפרטים שלו). כל מה שהם רצו לדבר עליו היה כמה הם שונים זה מזה –
הוא אוהב הפתעות גרנדיוזיות והיא ממש מאופקת ושמורה, מה שמוביל לכך שכל מסיבת הפתעה שהוא מארגן עם מיליון כוונות טובות היא רק נפגעת מזה שהוא לא באמת רואה אותה ואת הצרכים שלה.
ניסיתי כל הזמן למשוך אל המקום של זיהוי הדפוס אבל לא היה שייך. הם המשיכו להביא עוד ועוד דוגמאות שמוכיחות אחד לשני כמה אני צודק ואתה אשם.
מה שהיה חסר בשיחה הזו הייתה שיחה פשוטה וכנה על מה שגורם להם לפספס את הכוונה הטובה שלהם מאחורי התגובה. כאשת מקצוע אני יכולה לומר שזה מהלך קלאסי של בריחה מלהסתכל לעומק ואולי לא לאהוב את מה שנראה שם.
אבל בסוף, לדשדש בבעייה שוב ושוב, ולדבר עליה מכל הכיוונים ולהוכיח זה לזה ולי לא מוביל לשום מקום. זה רק מעצים את תחושות הפגיעה והתסכול של בני הזוג.
דברו ברור!
אז מה כן? כמו שהתחלתי: דברו ברור.
יש לנו הנשים, נטייה עקומה 'להעניש' את בני הזוג שלנו על ידי התנהגות קרירה ומרוחקת, וככה בעצם לומר לו: אני כועסת עליך ואני מצפה שתבין לבד על מה ואיך צריך לפייס אותי.
קבלו ספוילר: הוא לעולם לא יבין והוא רק יעצבן אותך יותר. את תתעצבני שהוא קנה לך שוקולד מפנק במקום לכרוע ברך ולהתנצל, אבל זו הדרך שלו לומר לך שאכפת לו ממה שקורה בינכם והוא מגשש את דרכו החוצה.
קחי עצה של אהבה: תגלי לו את הדרך הזו. ספרי לו מה את רוצה. דברי על איך הרגשת כשנפגעת. שיבין מה פגע בך – כי אחרת איך הוא ידע להפסיק? וזה לא הזמן לומר "מיליון פעם אמרתי לו ש… וזה לא עזר!" ברור שזה לא עזר. כשמאשימים, מטיחים, כועסים ואז מפגינים – זה לא נקרא לומר.
לומר – זה לספוג את הפגיעה, להקשיב לה ולדייק את מה שבאמת הפריע לך. כי לא אכפת לך שהוא לא עוזר לך בשטיפה, את עושה את זה מצוין לבד ואפילו הרבה יותר טוב! אכפת לך שהוא לא מעריך את זה ושאת מרגישה בודדה במערכה. את זה תאמרי לו!
אתה נותן יד לפושעים
ואין כמו הימים האלו להידבק במידותיו של הבורא, כמו שאנחנו אומרים בתפילת נעילה: "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים ותלמדנו להתוודות לפניך על כל עוונותינו ותקבלנו בתשובה שלימה לפניך".
וזה מה שנקרא לתת יד: לומר ברור מה שבאמת מפריע לי ופוגע בי. כשמדברים רגשות, לא צועקים בכעס ומעלים סיפורים מהאוב שמוכיחים כמה הסיפור הזה הוא קטן לעומת האומללות הרציפה והגדולה שלך, אלא מדברים. ממקום שקט, ברור וכואב: זה מה שנקרא הכרת החטא.
כשאני מכיר את הסיפור ומבין מה בדיוק התעקם, אני יודע מה לעשות איתו ועל איזה ביצים אני לא דורך.
ואני רוצה לגלות לכם סוד ענק: למעט בודדים ממש, כל הזוגות שפגשתי אוהבים מאוד ומלאי כוונות טובות.
הם פשוט נאבדים שם בין השיח הבלתי פוסק שמדבר על הכל חוץ מעל החטא עצמו.
חברה אהובה, תתחילי לדבר. דבר ראשון עם עצמך ואחרי זה עם האחרים.
תזכרי, נבואה ניתנה לשוטים. את האחרונה שרוצה להיות נשואה לאחד כזה…
מאחלת לך מכל הלב שנה טובה, מתוקה ובריאה שמלאה בשיח ברור, מקרב ואוהב.
מי אני?
נחמי פרנקל, נשואה לקצב וריקוד כבר 17 שנים תוססות.
אמא ל-7 מתוקים, שכמה מהם ממש דומים לאבא המדהים שלהם.
מהפן המקצועי – מרצה, מנחת סדנאות עם כלים מעולם הטיפול, יועצת נישואין, ובעלת תואר במדעי החברה והתמחות בהפרעת קשב.
מאמינה, מניסיון, שזוגיות עם קש"ר יכולה להיות מדהימה, מחוברת ומלאת סיפוק,
אבל היא דורשת גישה אחרת.
לפודקאסטים של זוג וקש"ר הזוגי (תכיני טישו לדמעות צחוק), או המקצועי,
התקשרי לקו זוג וקש"ר 0733023619 (גם באתר זוג וקש"ר)




שאלה:
ואם בעלי גדל במשפחה שהנטיה שם להאשים את כולם חוץ מלקחת אחריות?
לא שאני מושלמת
אבל אם בקשתי עזרה עם הילדים בערב
[אני לפני לידה]
וכל יום הוא לא יהיה ויהיו לו 200 תירוצים
למה הוא לא בא במקום להגיד סליחה אני אשתדל מחר
וזו רק דוגמא קטנה
כל מה שאני אומרת לו
יש לו 1000 סיבות להסביר למה אני לא בסדר
וככה בידיוק אבל בידיוק אמא שלו
הא יכולה להתעצבן עלי
וכשאני אפגע
היא תסביר לי למה אני זו שפגעתי בה בזה שנפגעתי במקום לבקש סליחה ולזרום
[אני בן אדם זורם אבל שאני פגועה על אמיתי אני מצפה לפחות לסליחה לא חייבת לדוש בנושא אבל התנצלות היא מינימלית..]
עכשיו אני מסתדרת עם בעלי למדנו להכיר
[15 שנות נישואין]
ועדיין אני משתגעת מהצורך להוציא אותי לא בסדר מכל סיטואציה…
כשאדם מטיל אחריות על אדם אחר הדרך היחידה לצאת ממצב כזה זה לא לקבל את האחריות.
כניסה לוויכוח ודיון מי לא בסדר זה איזושהי הכרה בכך שיש לי אחריות לענין.
אבל אם תגיבי במשפטים כמו: 'יכול להיות שאם הייתי יודעת שזה יגרום לכך הייתי נמנעת אבל במצב שהיה פעלתי הכי טוב כפי שראיתי לנכון'
או: 'אני יכולה להבין למה אתה חושב כך אבל עדיין אני חושבת אחרת'
את בעצם תייצרי מעין מחסום ל'אשמתך' בסיפור.
ככל שתישארי רגועה יותר ותתייחסי להטלת האחריות כמו שמנסים להטיל עלייך אחריות לנזילה ברחוב הסמוך כך הנושא הזה יילך וירגע בינכם והאחראים האמיתיים יצטרכו להתמודד עם ההשלכות של מעשיהם.
ביפן מי שטועה אמור להתאבד
מובן שבמקומות שטעות בלתי נסלחת אסור לטעות
זה סוג של הישרדות
צודקת מאוד
יש לי בעיה, שכשאני פגועה הרגשות שלי קופאים בהתגוננות מוחלטת, ואני לא מצליחה לחשוב על שום תגובה. בדרך כלל באוטומט אני זורמת ומחליקה כדי שזה יעבור וכמה שיותר מהר ולא יימשך. הבעיה שאחרי זה כשאני חושבת על זה כבר לא נעים לי לבוא אחרי שבוע ולומר: זוכר שאמרת כך וכך? אז נפגעתי כי… ולהתחיל לומר סיבות עמוקות. מה אפשר לעשות?
במקום להרגיש לא נעים שאת מעירה נשכחות
הייתי מספרת לפוגע שכשאני נפגעת אני משתתקת ולא מצליחה להגיב אלא רק אחר כך כשאני מעבדת את האירוע ואז זה נראה מוזר לחדש בכוח את השיח הלא נעים.
לא שייך להיפגע שוב ושוב ולהחליק את זה. כשאת לא מלמדת את מי שמולך את הגבולות שלך, איך מדברים אלייך ומה היחס אליו את ראויה, הדינמיקה לא תשתנה בחיים ואת תמשיכי להיפגע שוב ושוב.
עדיף לצאת מאיזו הנוחות מאשר להיכנס ללופ שאין ממנו דרך יציאה…
אולי תסבירי לו שלוקח לך זמן ולמה
סליחה על השאלה, אבל מה קשורה הסיטואציה שהעלית לקש"ר? היא קלאסית לגמרי
ומה קורה אם מי שמצפה שתביני לבד הוא דווקא הבעל, והוא לא קורא "שבי רגע"?
איך את יוצאת מדפוס כזה כשאת נמצאת בצד השני, האשם תמיד הלא בסדר בלי תמיד להבין במה ולמה?
יש לי שאלה קצת שונה,
היה לנו סיפור מורכב שבעלי במקום לתת לי גב ולדאוג לי – התעלם מהצרכים שלי עבור אמא שלו (אישה בעייתית)
יצא לי מזה נזקים מטורפים!!!
היום ב"ה אנחנו לא שם, אבל יש הרבה השלכות מהסיפור הזה,
וכל פעם שבעלי רוצה שאני יעשה דברים בעניין הזה שגדולים עלי בטענה שזה בנורמה, אני אומרת לו – אני לא מסוגלת, ושאם הוא לא היה מתנהל כך בעבר אז לא היה לנו בעיה עם זה היום,
אז תמיד הוא מגיב בכעס ואומר יופי טוב לך להאשים אותי.
ואני מה שאני רוצה שיבין שהתנהלות והבחירות שלו הזיקו לי ושיכיר בתוצאות ובהשלכות,
וכן גם שיתנצל על כך שהוא הרס אותי.
זה באמת נורא נורא נוראאאא כואב שהבעל מוחק את אישתו בשביל אמא שלו. הכי בעולם.
אבל הוא עוד לא התנצל על זה? לא יישבתם את ההדורים בנושא?
קצת מרגיש מוגזם כל פעם מחדש להעלות את זה.
תחשבי שכל פעם שהיית מגיעה לאמא שלך היא הייתה מזכירה לך שבכית לה בלילה כשהיית תינוקת.
זה מתחיל להתיש.
נכון, לפעמים אנחנו עושים טעויות.
לפעמים אפילו טעויות גדולות.
ואנחנו מתחרטים באמתתתת.
ורוצים שישכחו לנו את החטא.
או לפחות לא יזכירו לנו אותו כל הזמן.
סליחה ממש אם הייתי בוטה. לא רוצה לפגוע, ומקווה שהבנת אותי.
זה ממש לא זה,
דבר ראשון אף פעם לא ישבנו באמת לישב את ההדורים,
זה דבר שאנחנו עדיין מתמודדים איתו ולא מצאנו דרך שטובה לשנינו,
חוץ מזה זה דבר שאני סובלת התוצאות של זה עד עכשיו, כן אני מצפה שלא יתעצבן על התוצאות – שיבין שהוא אחראי לכך
אין לנו שום דרך לשלוט בבחירות וברגשות של אנשים אחרים. אם מה שמנהל אותי זה הצורך שהשני ירגיש או יאמר משהו ( לצורך העניין- ירגיש חרטה ויתנצל) – אני דנה את עצמי לחיים של תסכול ומירמור. ואלו לרוב שתי תכונות בלתי נסבלות שלא מקדמות אף אחד לשום מקום. אני יכולה להקל על עצמי ע״י הפרדה של הרגשות שלי מהבחירות של אנשים אחרים. רק אני ומעשיי אחראים לרגשות שלי. ולכך עוזרת האמונה בהשגחה פרטית ובכך שה׳ הוא זה שמנהל את העולם, הוא ורק הוא מפגיש אותי עם אנשים ועם הפעולות שלהם,על כל המשתמע.
אולי כדאי שפעם תשבו לדבר על זה בשיחה רצינית בלי האשמות
פשוט תשמעי מה יש לו לומר….בלי לשפוט, בלי להגיב פשוט לנסות להבין אותו ולהיכנס לראש שלו ולהבין מה עומד מאחורי, הרי הוא לא שונא אותך הוא לא רוצה להציק לך בכוונה.
וגם הרבה פעמים שאישה מאשימה את הבעל וצועקת וגוערת הוא מרגיש שכבר קיבל את העונש על זה ולא מרגיש כבר צורך להתנצל
ממליצה על הפודקאסטים של נחמי בצון
חברה שלחה לי תיקיה בדרייב ואני מוצאת את עצמי מקשיבה בנשימה עצורה
ממש ממש נכון,
יכולה להעיד על עצמי שמאז שהאמנתי לבעלי שהוא באמת לא מבין ממה נפגעתי, (מה, לא הבנת לבד שלדבר כך ליד X זה ממש משפיל אותי? לא, הוא לא הבין…) אני מצליחה לפתור קונפליקטים בצורה יותר אובייקטיבית. לא תמיד זה קל, אבל באמת זה מטורף כמה מח של אשה בנוי שונה ממח של גבר, וכמה דברים שנראים לו פשוטים הם כל כך מורכבים בעינינו ולהפך. וכשזה מדובר בקש"ר אז בכלל