ביום שהחומות יפלו לגמרי, ביום שתבוא הגאולה

בוקר.

קמתי מוקדם הבוקר, לכתוב את הטור. 

(כהרגלי הנלוז, ברגע האחרון, למרות כל התזכורות….)

ואין בצד כוס קפה עם קרח ואיזה שוקולד קטן,

צום היום.

הובקעה החומה…

המון קולות התרוצצו בי, מבקשים לצאת אל המקלדת:

"תכתבי על כל החומות שהילדים וגם המבוגרים נתקלים בהם…"

"תכתבי על כל החומות שההורים מתאמצים לשבור…"

"אולי, תכתבי על החומות של הניכור, שנופלות…"

"באמת? אז למה X עדיין בלי סמינר?"

"את לא כותבת שום דבר שלילי, בין המצרים, אהבת חינם"

"אולי תכתבי על המורה המדהימה מהסמינר שבכתה לך בטלפון, בשאלה איך אומרים לאמא שכדאי לה לקחת את הבת שלה לאבחון. כמה רגישות הייתה בשיחה ההיא, כמה אהבת הבריות, ממש "חביב אדם שנברא בצלם…"

"תכתבי על הבירוקרטיות, זו החומה הכי אטומה, הכי גבוהה, החומה שממש אי אפשר לשבור…."

"יש גם תגובות אוטומות של אנשים, אל תשכחי…"

"ששש, שקט! אמרנו היום באהבת חינם…"

צום היום.

יום כבד, עצוב, מציף את כל הכאבים…

אני מוצאת את עצמי מעלעלת בסידור, בסליחות לי"ז בתמוז.

אֵל נָא רְפָא נָא תַּחֲלוּאֵי גֶפֶן פּוֹרִיָּה

בּוֹשָׁה וַחֲפוּרָה וְאֻמְלַל פִּרְיָהּ

גְּאָלֶנָּה מִשַּׁחַת וּמִמַּכָּה טְרִיָּה

עֲנֵנוּ כְּשֶׁעָנִיתָ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. 

מותר?

מותר לזכור את כל מה שכואב וקשה לנו ביומיום?

אנחנו לא אמורים לחשוב רק על צער השכינה?

אני לא יודעת,

כן חושבת,

מרגישה,

שגלות היא גלות היא גלות.

מותר לקרוא על חורבן הבית, מותר לקרוא על השואה ולזכור את כל הצרות, השמד, הגירושים, הפוגרומים.

וגם מותר לחשוב עלינו,

דור שחי בנוחות יחסית,

בדירה משופצת, עם ספה נוחה שקנינו במבצע ומקרר מלא באוכל,

ועדיין

זה דור של גלות.

גלות הנפש, גלות הדעת.

כל כך הרבה שפע, יש בדור הזה, כל כך הרבה אפשרויות,

כל כך הרבה התמודדויות, כל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה כאב,

אנחנו לא מודדים את הצרות של היום בסרגלים של פעם,

לא חושבת שיש צורך,

לא חושבת שנכון להשוות,

רק תסתכלו מסביב, מכירים משפחהה בלי שום בעיה?

יש לכן חברה אחת שהחיים שלה (רק) "תותים"?

"אין לנו היום שלוות נפש." אמרה לי חגית, "תסתכלי עלינו, רצים אחרי הזנב של עצמינו.

חיים בסטייל, בוכים שאין כסף,

משתגעים מכל ערב חג / אירוע / שמחה משפחתית, בוכים על העומס,

רוצים את מוסדות החינוך ברמה הכי גבוהה, בוכים על כמה קשה להתקבל,

באותה נשימה אנחנו אומרים שזה לא הגיוני להתחייב על סכומים דמיוניים לחתונות, ומתחייבים כי אין ברירה, ואז נוסעים לנופש כי נגמר לנו האוויר, וכי הילדים חייבים, זה רק בשבילם, בשביל החינוך, שלא יהיו מתוסכלים,

ואז עובדים בפרך, לוקחים עוד פרוייקט לסגור את החור התקציבי.

תסתכלי עלינו, עלינו על קרוסלה, לא מצליחות לרדת…"

"את צודקת", אני עונה לה, "כבר יש לי בחילה…"

גלות הדעת.

קשה כל כך לבחור במה שנכון לעשות, לפעמים לא יודעים מה נכון לעשות בתוך "מה שמקובל " ו "מה יגידו".

ילדי הרצף מאתגרים פי כמה בתוך הסיטואציה הזו, ילדים שחיים ליד החיים, הם כאילו נורמלים אבל הם לא לגמרי.

ויש מהם דרישות מהסביבה.

המון.

ויש דרישות מההורים.

גם המון.

"תחנכו אותם קצת, תסבירו להם שזה לא מקובל, היא לא יכולה לשאול כזו שאלה, הוא לא רגוע…" 

מצחיק, לפעמים הם מלמדים אותי שמה שמקובל זה שטויות.

יש בהם משהו כל כך כנה, מחובר לאמת פנימית בלתי מתפשרת, תמימות אמיתית ויפה כל כך…

וזה עדיין כואב, ומרגיש גלות ממש לתווך להם כל הזמן את העולם,

לתווך אותם לעולם, לנפץ חומות של בורות וחוסר הבנה.

לא רוצה לנפץ, לא רוצה לשבור.

רוצה לטעת זרעים, להשקות בדמעה ותפילה.

לקוות שיתחילו לצמוח…

לא יכולה שלא לחשוב היום איך יראו חיי האישיים כשיבוא המשיח,

יודעת שאני יהודיה אחת קטנה,

בגלות

מקווה ומתפללת כל כך לישועה,

גם שלי, גם של כל מי שסביבי שקשה לו,

גם של כל עם ישראל.

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת

אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ 

בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ

(מתוך "ציון הלא תשאלי" – ר' יהודה הלוי)

ככה אני. כשאני עצובה, או מתרגשת, או חולמת, או מלאה עד גדות,

אני אוהבת שירה…

לתגובות, ולכל הפרטים על הסדנא המתגבשת –

בתיה או בעצם שולמית: [email protected]