המלך במטבח

הימים שבהם הכול התחיל חוזרים אליי בכל שנה, דווקא בפתח חודש אלול.

אדים של שמן נישאים באוויר. מחבת השניצלים רוחשת, אחד הנכדים גורר מכונית פלסטיק על הרצפה, ומהסלון בוקעת שירת קודש תמימה, כזו ששייכת רק לילדים שעוד לא טעמו טעם של חטא: "בחודש אלול תוקעים בשופר…".

אני עומדת במטבח, עם כף עץ ביד, ופתאום המילים האלו תופסות אותי. במקום לחייך לעצמי ולהמשיך לטגן, אני עוצמת עיניים. קולות הטיגון מתעמעמים, הקירות מתמוססים, ואני צוללת אחורה, אל ימי הילדות ההם – אל התקופה שאנחנו קוראים לה עד היום, בעיניים נוצצות – "כשחזרנו בתשובה".

הימים שבהם הכל התחיל –

עד אז, אני זוכרת, גדלנו במשפחה קלאסית שמחה ושלווה בעיר באר שבע. היו לנו חיים טובים, נעימים ונוחים. לא היינו מאלו שבורחים ממציאות קשה או מחפשים מפלט; החיים פשוט התנהלו להם על מי מנוחות. אבל אז, בסייעתא דשמיא מופלאה, נפתח לנו פתאום צוהר אל משהו אחר לגמרי.

אמא שלי התוודעה לפתע, דרך חברתה הטובה שחזרה בתשובה, לעולם התורה. היא החלה ללכת לשיעורים של ארגון שנקרא "אל המעיין", וראינו איך משהו בתוכה פשוט ניצת.

אולם באותה חוכמה שאפיינה אותה, אמא לא הפכה עלינו את הבית ביום אחד. שכן בשיעורים הדריכו אותה בחוכמה וברגישות איך לפסוע בשביל החדש צעד אחר צעד. היא חזרה עם עיניים בורקות, יושבת איתנו, ומשתפת אותנו בהתרגשות בתגליות שלה.

היא הכניסה את האור הזה הביתה בטפטופים של אהבה. וככל שהניצוץ הזה הלך והתפשט, כך גם הלבבות שלנו נפתחו לקראתו בכמיהה ובהתרגשות. הבית שלנו הפך למעין ספינה המשנה את מסלולה באטיות אל עבר יבשת לא נודעת, אבל קסומה.

הייתי אז ילדה צעירה, כבת 12, כשהתחיל להתרחש המהפך. מילים חדשות, מלאות בקדושה, החלו למלא את הבית ואת הלב. מצאנו את עצמנו מגששים לעיתים בתוך ים של מושגים והלכות שטרם הבנו עד תומם, אך ההליכה הזו הייתה הליכה על קצות האצבעות – מתוך יראת כבוד, פליאה עצומה והתרגשות.

פעמים רבות אני חושבת לעצמי, הלוואי שאפשר היה לצלם את האור שהציף אותנו אז. אני זוכרת, את הלב שלי, לב של ילדה, התרחב עד שלא יכול היה עוד להכיל: היינו פשוט שיכורים מקרבת ה', מרגישים שגילינו את הסוד הכי גדול ויפה של היקום כולו, ממש בבחינת "נפשי חולת אהבתו".

כנפי נשרים בדרך התלולה –

אלא שכל מסע, גם כשהוא מואר ומרומם כל כך, מביא איתו גם את רגעי המבחן שצורבים את הלב.

פעמים רבות, זה ממש לא היה קל. אומנם הייתי רק ילדה צעירה, אבל הפרידות הקטנות האלו דרשו ממני תעצומות נפש.

היו דברים שהייתי צריכה לעקור ולשנות בתוכי, חלומות שחלמתי ונאלצתי להניח בצד, סביבה ודברים שאהבתי והיה קשה להיפרד מהם. זה דרש ממני התמודדות פנימית עמוקה, ולפעמים הלב ממש כאב.

אולם בדיוק בנקודות שבהן הדרך נעשתה תלולה, הרגשנו בחוש את היד המלטפת של השם. הייתה שם סייעתא דשמיא עוטפת ומחבקת, כזו שאי אפשר להסביר במילים.

הרגשנו שה' פשוט לוקח אותנו תחת כנפיו, נושא אותנו על כנפי נשרים ממש. קיבלנו פתאום כוחות עילאיים, מתנות שמימיות שאפשרו לנו לצלוח את הכל. ובסופו של דבר, ההרגשה שמילאה אותנו הייתה של חיבור פנימי.

הקירבה לה' התגלתה כדבר הכי מתוק בעולם, כזה שממיס את הקשיים ומעניק אור עצום להמשיך הלאה באהבה.

בין הכיור לשמיים: שגרת היומיום בחודש אלול

קול רחישת השמן במחבת מחזיר אותי בבת אחת אל ההווה.

אני פוקחת עיניים. המטבח שלי פה, מואר באור חמים של אחר הצהריים. הילדים משחקים בסלון, קולות הצחוק (והבכי…) שלהם מתערבבים בשירי אלול שעדיין מתנגנים ברקע, ואני עומדת לרגע עם עצמי מול השיש והסירים.

המבט שלי גולש אל ערמת הכלים, אל השגרה העמוסה שבניתי בשתי ידיים, אבל הלב עדיין מתגעגע אל אותם הימים שבהם הניצוץ הראשון הדליק אותנו, ואל כל אותן תעצומות נפש שנדרשו לעבור את המכשולים.

אני מוצאת את עצמי מרימה את העיניים למעלה, מבעד לחלון המטבח, ונושאת תפילה חרישית אל בורא עולם: ריבונו של עולם, אני כל כך מתגעגעת. אני מתגעגעת לכמיהה הזו, לפעימות הלב של פעם, להתרגשות הטהורה שבה כל מצווה הרגישה כמו גילוי עולמות.

היום אני כבר עמוק בתוך השגרה האפורה והשוחקת של החיים. כמו רבות מאיתנו, אני מוצאת את עצמי רצה בלי נשימה מקצה לקצה – מחולצת תלבושת שצריך לכבס, לסיר שגולש על הגז, ועד למריבה קטנה שצריך להפריד בסלון. ובתוך כל הריצה המטורפת הזו, הנשמה שלי עומדת בפנים וכמהה לקרבת ה'.

ופתאום, תוך כדי שאני שוטפת עוד צלחת ומישהו מהסלון קורא לי, אני נזכרת במשפט החכם שאמא שלי תמיד אומרת: "כשמטפסים בעלייה, הכי קל לרוץ אותה בתנופה. המומנטום כבר דוחף אותך. אבל ללכת אותה לאט-לאט, זה מה שדורש באמת תעצומות נפש, כי כל פסיעה הופכת למאבק."

כן, פעם, בתחילת הדרך, כשהכל היה חדש ומסנוור, באמת רצנו את ההר. האדרנלין הרוחני פשוט נשא אותנו למעלה. אבל היום אני מטפסת אותו אחרת – לאט, בתוך שגרה שוחקת ואפורה, בין כביסות לסירים. ואני קולטת שדווקא הפסיעות האיטיות והכבדות האלו, כשאני מגרדת עוד טיפת סבלנות לילד ובוחרת להכיל במקום לכעוס, הן לעיתים הטיפוס הכי קשה, מפואר ואמיתי שיש.

המלך יורד למטבח –

ריח קל של חריכה קוטע באחת את התפילה החרישית שלי. אני ממצמצת בבהלה וממהרת להפוך את השניצל האחרון שבריר שנייה לפני שיהפוך לפחם. מהסלון, קולות הילדים מגיעים בדיוק אל שיאו של השיר, והם שואגים עכשיו בהתלהבות מתוקה: "כל היהודייייים… לחזור בתשווובה!".

אני מקשיבה להם, ובליבי מתחדדת התובנה: אולי פעם נזקקנו לאורות מסנוורים כדי לרוץ, אבל היום, דווקא מתוך הצעדים השקטים של השגרה השוחקת, של גידול הילדים, בניו של ד', מתגלה האמת, בה כל ויתור חרישי במטבח, כל רגע של אורך רוח וכל פסיעה איתנה של אמונה בלב המרוץ היומיומי, הם לעיתים הטיפוס הגבוה והאמיתי מכולם.

מתוך עבודת החולין הזו אנו שואבות את הכוח להרים עיניים ולבקש חידוש וקרבה.

כי בחודש אלול המלך אכן יורד לשדה – אבל כדי לפגוש בו, אני לא צריכה לצאת החוצה; אני פשוט עושה לו מקום, ומכניסה אותו אליי הביתה, למטבח.

אסנת פוקס – 

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אני מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי, שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים, מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108